| שלום רב חמודתי! נחפזת ב"קנאה" בי, בהיותך נתונה בעמק העכור של מקום מושבך. והנה רק אחרי שבוע ימים התברר מהו המקור ממנו שואבים כוחות ומרץ ליצירת תוכן החיים. כי הטפל הוא המאפיל על רגעי אורה בודדים המתגלים עם גילוי החזון ואפשרות כוחות נפש היניקה מה"מקור" הגדול. הסברתי לך שגם במסכת חיי נארגים תופעות המצריכות כוחות נפש רבים להתגבר עליהם, ורק במידה שהנני מנסה לזון את רוחי מחזון היעוד והשליחות, רואה אני טעם רב למנת הייסורים שנלווה בדרכנו. וכפי שאמרתי לך אתמול, הרי ראיתיך אחרי השתתפותך בוועידה מחוסנת ברוחך, ביניקת כוחות רוחניים ממקור המקורות. משום כך מתגברת בי ההכרה שעלייך למצוא דרך להבטחת פעילותך בחברה. על נושא זה הרביתי לכתוב לך, ואת נתפסת להערה צדדית, ונדמה לי שיציאתך מהמקום הארור הזה, הייתה מאפשרת לך מציאת מסגרת לחיי חברה ותרבות יותר ערים ומעניינים. מובן, לו הייתה אפשרות של סידורך בלימודים היה זה פתרון אידיאלי, לדעתי, והרי בהצעה זו באתי אלייך עוד ביותי בבית. ולא, צריך לחתור בכל הדרכים להשתחרר ממועקת הסביבה בבית החרושת ובמקום הזה. ואז איני יודע מה לייעץ לך. הרי לא פעם שנינו עושים צעדים מסוימים בחיים, אשר זר לא יבין אותם. בכל זאת מספיק משפט אחד בכדי להחוויר לזולת את הטעמים האמיתיים החבויים במעשה זה או אחר. מסורת היחסים בינינו ונכסי יסודות האימון ההדדי, מזכים אותך להחליט כפי שתחליטי, מתוך בטחון שהנני מלווה כל החלטה וצעד שלך בחיים, בעידוד ובאיחולי הצלחה כנים. ניסיתי להידבר בעניין זה עם בן-אשר, וגם הוא יעץ לי, לא להכריע, כי אינם יודע את רקע המציאות בה חיה ראייתך. ואני מקבל את דעתו. לא מתוך בריחה מאחריות החלטה, כי אם מתוך המרחק הגיאוגרפי המפריד בינינו. והנה אני קנאתי בך. קראתי את דבר הועידה ומתוך דיוניה ובירוריה שפעו מקורות עצמאות, קוממיות, ממלכתיות, כי באיזה פינה בעולם ניתן לאדם פועל שהוא יהודי, בקומה כזו לדון על עניינים. מי שחי בתוך מציאות של גולה משתחררת, כיצד מקננת בליבו של היהודי השבור והרצוץ, הרגשת הפחד, כיצד שחה קומתו גם בפני "חבריו" לשחרור. ידע להעריך את הגילוי הזה. עובדה היא שציוני הארץ הזו שאני שוכן בה, חששו לתבוע נקם ושילם בגרמניה מנימוקים מובנים, ורק התערבותם הפעילה של נציגי הנוער החלוצי הצילו את הועידה. זה לעומת זה. ואז אני חושב באיזו זכות מבזבזים שליחי האומה במולדתה המשוחררת את שליחותם, במלחמת אחים מכלה אונים? כי עיני יהודי כל העולם נשואות לפינה זו במזרח התיכון, ורואים בה סמל שחרורם, עצמאותם, עתידם. האם אין זו חבלה בשארית התקווה? זהו עניין כבד מנשוא, אשר ההיסטוריה העברית לא תישא להם זאת. לו היית שומעת מפי חברינו העוסקים בהצלת יהודים ועזרה ליתומי ישראל, באיזה חשש של חרדת קודש הם שומעים את דבר הארץ. איזה להט של אמונה יוקדת ניצת בליבם בפגישה איתנו. ומה נביא להם? פלגי חלוץ מפורד בפנים או מסגרת אחת ואחידה המושתתת על חינוך להגשמה עצמית, חיי עבודה פרודוקטיביים, חזון העצמאות העברית, השפה והתרבות העברית. האם אין אלו ערכים אשר לאורם אפשר לחנך את הנוער לקראת "יציאת אירופה"? לצערי לא אוכל לספר לך על מציאות הנוער היהודי פה. באיזה תהום נתונה מציאות זו של הצלתם משמד, פשוטו כמשמעו, לעומת המגמה של החינוך "המגמתי", אשר עליו נאבקים הסיעות בהסתדרות. רק סימוא עיניים, או ליקוי מאורות ייקרא לזאת. ולשווא הם מזעיקים את קדושי לוחמי הגטאות מעל במת ההסתדרות, בכדי לחפות על מגמתם הפלגנית. לא מתוך היותי משועבד להשקפה מסוימת הנני אומר זאת, כי ככה אני רואה את הפרובלמה כפי שהינה משתקפת בהסתדרות להחליט על הקמת החלוץ האחוד, מי יודע מהו האחוד שנשלם בעד פילוגינו זה. ריבוי הצלה זה לבטח לא יביא. ואצלי, אין לנו הרבה זמן לבזבוז במלחמת אחים... להיפך, כולנו מרוכזים במשאת נפש של מלחמת נקם. וכל שריר מתחשל, כל עצב נדרך, וכל המרץ נמתח לשליחות הצפויה. לא נדע מתי יהיה היום בו יופיע המרץ הגנוז בנו, אבל לכשיופעל, בטוחני שלא נבייש את שולחינו.. כי למדו בני ישראל להחזיק ידם בשלח. גואה הלב לראות את כל הכבודה שניתנה לנו, וגובר הביטחון העצמי שעוד לא נס ליחנו. רק הדאגה האחת מעיקה, מילואים ושוב מילואים. ומצב בריאותי איתן. תהפוכות מזג האוויר מצריכות גמישות רבה, ואין ברירה, קצב העבודה ומתח החיים מחסנים אותנו לעמידה איתנה. רחש החיים במחנה סוער והתכונה רבה. כל אחד בפינתו מנסה לגלות "אמצאות" משלו לשם גיוון העבודה. ובפגישת חברים מרבים להתהלל כל אחד ב"כלי" שלו. וגם רוח טובה שוררת בקרבנו, כי נשק ההומור והמצב רוח, מתברר כנשק מסייע רב ערך בחיינו... ואצלך, דורהלי? אני משער לי שאחרי שובך, היה זה כאותו יהודי שנפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. אבל, אל ייאוש. בטוחני שתדעי למצוא דרך לשלב את החזון בחיי המעשה. כי הרי אין אפשרות להפוך את החיים לאידיליה של חזון גדול בלי אותם הלבטים וההיאבקויות בחיי יום-יום על יצירת התוכן המלא. ותדעי למצוא את שביל הזהב. אני שולח לך כמה תמונות ותראיני ב"מצבים" שונים. כשאבוא הביתה אוכל לספר לך על יופיה של כל תמונה ואז ערכם יעלה אולי. שלומות לצפרה, שלך בשפע אהבה ונשיקות רבות, שמואליק. פ.ס. התמונה בשלג. הגולם מעשה ידי להתפאר. רציתי ללמד את "הסברס" כיצד אפשר ליצור ערכי "אמנות" חשובים מחומר גולמי, הנקרא – שלג... שמואליק |