סלנג היא תופעה חביבה, אף אהובה, לכל אוהב מילים. הגששים, יחד עם כותביהם המוכשרים - שייקה אופיר, יוסי בנאי, ניסים אלוני ודן בן אמוץ - המנוחים לצערנו כולם - היו חלוצי הסלנג העברי האיכותי. זה שעומד במבחן הזמן והופך עם השנים לאהוב ונפוץ, עובר מדור לדור. כדי לאייר את כוונתי על ההנאות מהסלנג שיצרו הגששים, אני מבקש לספר משהו שקרה לי לפני כמה שנים, ביציאה ממגרש חניה. אני שואל את הקופאי, בחור צעיר מאד - "כמה?", הוא עונה לי - "שבע" (לפי המחיר רואים שזה היה מזמן... מזמן...) ואני מנסה אותו וזורק לו בחזרה - "מה שבע?" והוא מחייך מאוזן אל אוזן ועונה לי "מה כמה?" אני בטוח שמפאת גילו הצעיר הוא לא זכה לראות את הגששים מופיעים על במה. אבל המערכון שלהם על קלרשו הקבלן שיש לו יציקה על הראש, שגור היטב בתודעתו ורואים שהוא נהנה להיזכר בו ולהתבדח.
הסלנג העברי ממשיך להתפתח גם בלי הגששים וכותביהם. יש כמובן דברים חביבים, יש שנעלמים, אחרים נשארים לאורך זמן אף משתרשים, ויש גם בלתי נסבלים שקשה להבין כיצד נוצרו ומוציאים שם רע לסלנג העברי. אחד מהם, שמטרטר לי באוזניים לאחרונה הוא: "זה מרגיש לי". והוא באוזן מרעיש לי ופריחה בעור מוריש לי.
זהו. |