כותרות TheMarker >
    ';

    דברים שרציתי לאמר לָך

    על מה שקורה מסביב

    0

    טיול נוסטלגיה

    5 תגובות   יום שישי , 30/3/12, 20:58

    לפני הרבה שנים, כשהיינו ילדים, היינו הולכים למעיין. היינו צועדים בשביל עיזים כשמתחת מתפתל הוואדי. לפעמים כשהייתה שנה גשומה במיוחד הזרם העז בוואדי, ניתק את השכונה הוותיקה ממרכז העיר.

     

    http://cafe.themarker.com/image/2580268/

     

     

    המעיין,  נביעה שקטה של מים ממעמקי ההר אשר מפכים להם בערוץ שחפרו מי הגשמים בחורף. כשהיינו ילדים, צעדנו לאורך נקבה צרה שהלכה והעמיקה עד למקור המעיין. עם השנים, אטמה חברת מקורות את הפתח ולא מתאפשרת עוד זרימה של מים באפיק הוואדי. אך כשמתקרבים עדיין אפשר לשמוע את רעש הפכפוך – רחשם של מים חיים המפכים מן הסלע.

     

    הרבה שנים חלפו מאז, ולכולנו נותר געגוע למקום הזה, שהיינו צועדים אליו מרחק של שעה מביתנו למרגלות ההר. הנוף המדהים שאני זוכרת משחר ילדותי, מקיף את העיר הצומחת לרוחב ולגובה, ובמרחק מנצנץ לו הים הכחול ממש כמו בסיפורי נרניה – ארץ האגדות המופלאה.

     

    בשבת צעדנו לשם עם חברים שגם הם נושאים זיכרונות ומטען נוסטלגיה – טיול רומנטי של שני צעירים שכל החיים לפניהם , טיולים עם אבא ואח"כ סבא ז"ל שאהב את שבילי הארץ. לפני מותו הוא ביקש ללכת עוד פעם אחת למעיין. ואני הבטחתי לו שנלך. כשבקרתי שם עם הילדים, חשבתי על האיש היקר הזה. ארבע שנים חלפו מאז ההבטחה שלי, ובשבת התאספנו וצעדנו לשם. לא אמרנו זאת באופן מפורש, אבל הזיכרונות הציפו אותנו. רוח נעימה של אביב ליטפה אותנו והפתענו לגלות כי מטיילים רבים גדשו את המקום.

     

    לפתע הבנתי את דון ג'נרו שסיפר לקסטנדה, על המסע לאיכטלאן – על הרצון לחזור הביתה, ואיך הכל נראה לו לא אמיתי - האנשים, הנופים, כאילו המקום חדל מלהתקיים.

     

    גם המעיין "שלנו" כבר לא היה. מעץ ה"נבוקים" הגדול ששורשיו היו נטועים באפיק הנחל של ילדותי נותרו ענפים יבשים וגזע עצום מימדים שנפל אל הוואדי החרב. הברכה הקטנה בפתח הנקבה התיבשה מזמן, ואיתה נעלמו הראשנים והצדפים שנמצאים לרוב במאגרי מים מתוקים. הצמחיה העבותה שצמחה מסביב – קנה הסוף והפטל הנענע והשרכים נעלמו כולם. גם עץ החרוב שבצילו ישבנו תמיד, כבר איננו, ובמקומו מצאנו גולגלת של פרה מבהיקה בלבנה.  

     

    http://cafe.themarker.com/image/2580270/

     

    ישבנו לנו נהנים מהשמש שהחליטה להסכים עם לוח השנה שהכריז רשמית על האביב , ושמחנו שגם הדור הצעיר אוהב את המקום. מה הם יזכרו מהיום הזה בעוד הרבה שנים?

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/4/12 19:15:

      צטט: חיים יפים 2012-04-14 20:17:18

      ההליכה אל המעיין מאירה פנים עוד מקדמת דינה. אהבתי את החברותא שבצילומייך

       

      תודה רבה, את התמונה צילמה הפספוסה שלי, בת שש וחצי שמתעקשת לצלם אותנו. למרבה ההפתעה יוצאות תמונות יפות ולא מטושטשות (כמו שלי). אני אגב יושבת במרכז עם אחותה הגדולה :-)

        15/4/12 16:55:
      נקווה שהמקום יישאר טבעי.
      לחיות מחדש את זכרונות הילדות...
        14/4/12 20:17:
      ההליכה אל המעיין מאירה פנים עוד מקדמת דינה. אהבתי את החברותא שבצילומייך
        9/4/12 22:02:
      יפה סיפורך... נוסטלגיה לטבע שהשתנה, לחוויות ילדות בזמן ומקום, איזה מטען יש לך מהמקום הזה, מזל שהרוח ליטפה והשמש האביבית ניחמה, והילדים של היום... הם כבר יזכרו אחרת את השביל, בלי ואדי, בלי מעין, בלי עץ נבוקים ועם סבא אחר...