שלום רב לך, קצה-לי!

אחרי התלונות ממכתבי האחרון, זכיתי לקבל במשך כמה ימים את כל הדואר שהתעכב בדרך. באמת, שלא בצדק האשמתיך. אבל לא תוכל להגיד שלא הנחתי אפשרות גם של עיכוב. בייחוד התרשמתי ואפילו יותר מזה, ממכתבך מה-2.2. לא האמנתי למקרא המילים, הכתובות שחור על גבי לבן. לא תפסתי ברגע, במה המדובר, ולכן גם ההתרגשות הייתה כפולה. המצב כפי הנראה יותר מחמור. בזמן האחרון אחרי שזכיתי לצאת קצת את הכפר, הייתי בקשר עם כל הדברים העומדים להיחתך. ולמדתי גם את השאלות בהן הנכם נתונים. כמובן, שזה נוסף על כך מה שיש באפשרותך למסור לי במכתביך. גם אני אינני יכולה להיות לגמרי אדישה לשאלת הגיוס. יודעת אני מה טעמו וערכו עבורנו, ומה צפוי לכם במקרה שהיישוב והנוער במיוחד, יוסיף בשאננותו. קשה אחרי הכול, להבין את התופעה הזאת. אני רק חושבת שאין זה נובע מכך שאנו יותר רעים מכל הגויים, אלא מתוך היותנו עם בלי מדינה, שתחייב כל אחד. אמנם העובדה הזו מחייבת לא מעט, ולמן השיג צריך גם לא מעט לתת, אבל לא בקלות כזו מסתדרים העניינים ולא כל אחד חדור הכרת התפקיד. תלוי בקצב החדרת ההכרה בלבבות... ועד אז, מי יודע במה שנשלם. בשומעי בוועידה את דברי החיילים, ראיתי שאין המילים יוצאות מן השפה לחוץ. כי אם כל מילה מלווה הרגשת כאב על העלבון הגדול שהוא מנת חלקנו בימים אלה. אנשים שחיים יום יום את העניין הגדול, וקצרה ידם מלשנות את המצב.

שמעתי, וגם בעיתון יש, שמפקדכם נמצא היום בעיר הקוד שלנו. מטרת הביקור לא קשה לנחש. אני באופן פרטי הייתי מאד רוצה לראותו. ואתה יכול לסמוך עליי שלו הייתי בירושלים, ודאי באיזה דרכים הייתי מגיעה אליו, ושואלת אותו על שלומך..

ממכתבך האחרון למדתי לדעת שהינך חולה. אני חושבת שזוהי הסיבה שלא היית בין היוצאים במשלחת. ייתכן שאושרה גם רשימה אחרת, אבל אני מרגישה שהסיבה היא מחלתך. מה שלומך כעת? האם החלמת? מה יש, או מה היה לך? אל תעלים ממני דבר. זה בין כך לא יועיל לך, היות ובין השורות אקרא על האמת. במזג אוויר בו הנכם חיים כעת, לא קל לצאת ממחלה, ולכן הינך חייב לשמור על בריאותך, כי עליך רובצת כל האחריות הזו. לא אמא, לא אישה, לא אחות, לבד לבד הכול. ככה זה, ואוי לו למי שאיננו יודע לשמור.

ואצלי, השבוע קראתי מעט מאד. קיבלתי ליום ההולדת משרה ספר שירים "אי שם" של חומסקי, חייל, כמובן שראיתי אותך ואותי גם יחד, שם. ודברים כאלה, בייחוד ועל רקע זה, הם המדברים לליבי בזמן האחרון. לא פלא גם. לו ידעתי או לו הייתי מחוננת בכישרון הכתיבה, לא מעט הייתי יוצרת בתקופה זו. חבל...

גם "האיגרת" של נחמיה, מצאה חן בעיניי. ותעביר רק במקום הוא-היא, והנה ביטוי גם לרגשותיי אני. מזמן כתבתי לך על שבעיתון אחד של "אחדות עבודה" מצאתי רשימה יפה על הפריצה, ואני שולחת לך את המאמר.

ומה עשיתי ביומיים אלה, מאז כתבתי מכתבי האחרון? ביום שישי התכוננתי למסור דין וחשבון מהוועידה. סידרו אותי כהוגן. פרסמו בפומבי שאני יחד עם שמחה נמסור או נדבר "לקראת הבאות". באמת לא יכולתי לסלוח להם על כך, ולאן שאני הולכת עושים לי את המוות. שטויות, אין אני האיש המתאים לכך, אין לי הכישרון לדברים כאלה. אבל למסור לבד הצעתי, ואמרתי מקודם, אבל לא בצורה כזו שהם הודיעו. והנה, מה היה בכתריאליבקה? בליל שבת היהודים שלנו אכלו בתיאבון רב את הדגים והצלי, וכנראה שהשינה ערבה לחיכם, ובמקום לבוא לשמוע דין וחשבון של הוועידה, הם בכלל לא באו. שמחה בא באופן מיוחד מחיפה, חיכה שעה שלמה, משעה 8 עד 9. להתאסף, חוץ משני "המרצעים" באו לאה וילך, יהודית לוין, פינליס ואורמן. זה היה הקהל הנכבד. בושה תכסה פניי גם בזמן שאני מוסרת לך זאת. ואני הרי את חיי חיה בין הציבור הזה. לפי דעתי, מצבו דומה לזה של חולה כרוני, מחלה שהשתרשה עמוק עמוק ומי יודע באם תמצא פעם תרופה, או רופא המתאים לרפאה. הייתכן בימים אלה, בזמן שבוועידה הוכרעו דברים כה גורליים עבור כל אחד, הייתכן שלא יהא להם אפילו רצון לשמוע דין וחשבון? יש המאשימים את אלה שהייתה עליהם האחריות של פרסומת, צורת הפרסומת על לוח אחד המרצים מכל חיפה והסביבה, אבל כל זה לא מכפר על עצב המקרה שקרה. אני כשלעצמי, בשבילי, לא ביותר הצטערתי. אינני ששה אלי קרב. הלכתי במקום זה לישון, כי הייתי עייפה כהוגן. זה לא חסר אף פעם. רק טעם מר נשאר כמובן בפה אחרי ערב כזה.

בשבת בבוקר נסעתי יחד עם כל חברי השיכון לתל עמל. רוצים לראות את טיפוס הבית הסטנדרטי שבנו שם. זה חדר אחד, מטבח ונוחיות, כניסה קטנה, ובערך עולה דבר כזה מ-420 עד 450 לירות. החדר די קטן, וכמובן הצורה היא צורת קופסה. רק דלת אחת בכל הבית. כל משתכן הכניס שינויים בפנים, וזה כל אחד על חשבונו הוא. אחדים הגדילו בכלל את מספר המטרים של הבית והכניסו גם שיפורים די ניכרים. כל זה עולה היום הון כסף, הן העבודה והן החומרים. כמעט ואף אחד לא הסתפק במה שהיה בתוכנית.

ובמצב השיכון שלנו חלה תזוזה. האנשים מציקים, אין להם אפשרות לחכות יותר. לוחצים התנאים הקשים וזה לא קל. הן שכר הדירה הגבוה, והן היחס של בעלי הבתים, מביאים את 98% של האנשים להחלטה מפורשת שכדאי בכל התנאים לבנות. הרי בינתיים שכר הדירה שהם משלמים, יכול היה ללכת על חשבון המשכנתא, וכך זה נכנס לכיס של השד.

אחרי הבנייה, העבודה ועוד דברים הקשורים בכך התייקרו ב-18% לעומת אשתקד, ועתה בית שעליו החלטנו לפני שנה, ב-450 לירות, עולה כעת 550 עד 600 לירות. מזה צריך להכניס במזומנים 250 או 260 לירות. 100 לירות יש לכל אחד, 50 ייתן מולר, 30 ודאי הסוכנות, והיתר יצטרך כל משתכן להוסיף במזומנים. על היתר יקבלו משכנתא והלוואה לזמן קצר, 2-3 שנים מקופת התגמולים. מי שרוצה לבנות שני חדרים, צריך להתחייב ל-750 לירה, זה בעצם לא הרבה, ההבדל הוא רק 150 או 125 לירה.

אני כותבת לך מספרים לא מדויקים, זאת אדע רק אחרי האסיפה שתתקיים ודאי בשבת. נו, תגיד? שוב התחילו, ועתה צריך לענות ברורות, רוצים או לא רוצים לבנות. כל אחד צריך כבר להכניס לקופה על חשבון הבנייה 15 לירות, זה מהסכום שכל חבר צבר לו במשך הזמן. מי שלא מסכים שירידו לו את הסכום הזה, נקרא שלא רוצה לבנות.

ואני שוב נמצאת במצב ביש. אין לי מושג, פשוט אין לי כל מושג מה לעשות. איך להתחייב, למה לחתום. האם כדאי בכלל להתחייב לדבר כזה. פשוט מבולבלת. ענה לי מייד מה לעשות, היות ועליי לתת תשובה ברורה על שאלה זו. בזמן הביקור בקרית עמל, כשטיילתי עם החברים ושאלתי אותם כיצד יכול פועל להתחייב לסכום כסף כזה? מי יישא בזה בזמן שלום? רצו כולם לטרוף אותי. טוב, אומרים לי הם, יש לך דירה נוחה וזולה, אז את רוצה להפריע ע"י כך גם לאחרים שלא יבנו. ובאם אין לי כסף, אומרים הם, אז בדבר ציבורי מישהו צריך להיות הסובל. נו, לך תסביר להם, שסבל במקרה שכזה זה נקרא להסתבך לכל החיים. לי, שתדע, אין כל דעה ברורה בכיוון זה. דבר אחד אני יודעת, שבלעדיך ובתנאים שלי עכשיו, קשה מכל הבחינות ההכרעה... ענה מייד עם קבלת המכתב, כי עליי לתת תשובה.

מקרית עמל נסענו לגבעת זייד ואחר כך לחפירות שיך א-ברק. ראיתי והתרשמתי מהמון דברים. אבל על זה במכתב הבא. היד כואבת כבר מרוב כתיבה.

מהטיול נסעתי לחיפה, לשמוע את מלץ, מחבר הספר "מעגלות". את המחבר לבד לא זכיתי לשמוע, דיברו לפניו כמה חברי קיבוצים והביעו ביקורתם. אבל גם על זה במכתבי הבא.

מה חדש אצלכם? הבאמת תוכנית הלימודים מושלמת? ובזמן כה קצר? כתוב מה מצב בריאותך, שוב ושוב אני חוזרת על כך. הייה בריא וחזק.

אייזין ובטון חיילי האמיץ, קינדה-לי שלי.

קבל נשיקות בלי סוף,

שלך תמיד,

דורה