בחודשים האחרונים אני משתתפת במחקר של שימוש בטכנולוגיות מתקדמות בגני ילדים, בעיקר לילדים עם מוגבלויות שונות. במסגרת הפרוייקט ראיינתי גננות והורים. כולם דיווחו על משיכה, עניין, ומוטיבציה גבוהים לשימוש בטכנולוגיות על ידי הילדים, בעיקר אלו עם המוגבלויות. כשניסיתי לעמוד על טיב המשיכה, רובם ציינו את הצבעים, המוסיקה, ובאופן כללי החגיגה הויזואלית על המסך (מחשב או אייפד) כאלמנטים מאוד אטרקטיבים (במיוחד לעומת אמצעים יותר מסורתיים כמו פוסטרים, כרטיסיות, משחקי קופסא). היו גם כאלו שהזכירו את האינטראקטיביות (להבדיל מטלויזיה למשל) כגורם משמעותי במשיכה לטכנולוגיה. אבל רק אמא אחת הצליחה לפרוט את אותה אינטראקטיביות בכזאת פשטות ובהירות. היא דיברה על הפידבק שנותנת תוכנת מחשב אחרי כל תשובה נכונה אחרי כל מטלה, והסבירה שעבור בנה, שסבל מהפרעות קשות בהתנהגות, תשומת לב (attention) היא עניין קריטי, וזה בדיוק מה שהמחשב נותן לו. כל פידבק כזה הוא בעצם תשומת לב ומהווה עבורו מאגר בלתי נדלה של פרסים (rewards) שנותן לו את המוטיבציה להמשיך לשבת מרוכז מול המחשב, למרות שבמצבים אחרים הוא יכול בדרך כלל לשבת מרוכז זמן קצר ביותר (short attention span) – ובמקרים כאלה מדובר על שניות מועטות.

בעוד האמירה הזו מהדהדת בראשי, התחלתי לבחון את פעילות הרשתות החברתיות באותו אור. לא ראיתי הרבה הבדל ביננו לבין אותו ילד. כולנו בחיפוש תשומת לב בלתי נדלה. כשאנחנו (אנשים אינדיבידואלים ומזוהים), כותבים פוסט, אנחנו משגרים בקשה לתשומת לב, גם אם לכאורה הפוסט משרת הרבה מאוד מטרות אחרות. כן, אולי גם כל אותן מטרות אחרות, אבל בשורה התחתונה, ערוץ התקשורת שבחרנו (הרשת החברתית) הוא בורסה לסחר בתשומת לב – לתת, לקבל, או להגיש מועמדות. יכולנו לכתוב למגרה, יכולנו לספר בשיחת טלפון לבן משפחה, או בשיחת סלון עם חברים. העדפנו להפיץ את הבשורה לכל העולם ואחותו, או רק לחברים (שיכולים להיות מספר לא מבוטל מתוך כל העולם ואחותו). הבחירה הזו שלנו בהפצת המסר על גבי רשתות חברתיות שקול לשלט חוצות המכריז: "לפניכם אדם משווע לתשומת לב".

כתבנו וקיבלנו כוכב/לייק/תגובה – אשרנו. קיבלנו הרבה - אשרנו עוד יותר (ואנחנו בתגובה מגבירים את קצב הפצת הפוסטים). לא קיבלנו תגובה – מבאס.זו בעצם שיטה שמשפיעה על הרגשותינו ומשליכה על הביטחון העצמי שלנו. הבשורה הטובה היא שישנו סיפוק מהיר שמשמח אותנו וטופח לנו על האגו. הבשורה הרעה היא שכמו שהסיפוק מגיע, הוא גם נעלם מהר, וחוזר חלילה. אך בעיקר - שיטת התגמולין הזו אינה בשליטתנו. וזו בשורה רעה מאוד, אנחנו מושפעים מגורם חיצוני, כמעט אקראי (אתם), שמכתיב את התנהגותינו, מצבי הרוח, והגדרת העצמי שלנו, בהתאם למידת ההתמכרות שלנו לרשתות החברתיות. וזו אחת הסיבות שגורמת לי לאחרונה למעט בפעילות ברשתות חברתיות ולחשוב מחדש האם כל הסיפוק המיידי הזה משתלם ולנסות להבין טוב יותר למי הוא באמת משתלם...

בתמונה: פורים - אחד מסממני תשומת הלב המובהקים בעולם הפנים-מול-פנים