עד לפני שנה נהגתי לטוס בכל חופשה לאחד מאתרי הסקי

באלפים האיטלקיים. בפעמים בהן לא התלוותה אלי אשתי

לשעבר, נאלצתי לחלוק את מיטתי עם אדווה ממחלקת השווק,

אשר לא אהבה דבר יותר מתינוי אהבים על שטיח מלטף למול

אח מבוערת בבקתת עץ יוקרתית. כאשר היינו מעפילים בצהריים

אל המסעדה המצויינת שכל צוותה הגיע מצרפת הסמוכה מאוד,

הייתה מזמינה לנו תמיד שני גביעים מלאים ביין אדום מבושל 

בקינמון. ישוב מול אדווה שנתברכה ביופי אקזוטי ושנראתה לי

תמיד כאחת הנשים בסרטי הריגול האהובים עלי משנות השבעים,

דמיינתי את חיי לצידה, במחוזות פראיים אלה של לובן רך ושפע

תענוגות, מבלי להצטרך לשוב לחיים בארץ, שמכאן, מכסאי הסמוך

לחלון המשקיף על המדרונות המופלאים האין סופיים, נדמתה לי

כמחוז מרוחק הטובל בגוונים חומים צהבהבים ונתון באי סדר

תמידי ומאוס.

לפני שנה הכנתי לה הפתעה. טרם הנסיעה חיסלתי את ענייני כאן

בארץ, הודעתי לרונן שסוף סוף אני מסכים למכור לו את חלקי בסוכנות,

מכרתי את הג'יפ לנודניק מטייבה ואת יעל חיסלתי בשלוש מכות פטיש

נגרים במחסן. את גופתה השלכתי לתעלת מי ביוב ליד שדה התעופה

והעברתי את כל חשבוננו המשותף לבנק בעיירה קטנה בשם פוגירידנטי.

כל זמן הטיסה והנסיעה לאתר התאפקתי ולא אמרתי כלום לאדווה, ממתין

לרגע המתאים, מן הסתם יהיה זה הרגע בו אגיש לשנינו קעריות פונץ' של

אחרי-אהבה, כפי שאהבה היא לקרוא לזה.

כשנכנסנו סוף סוף לחדר עוד לא הספקתי לשמוע את קול טריקת הדלת מאחורי

וחשתי חבטה נוראה בערפי. צנחתי אל תוך עילפון חושים אין סופי. התעוררתי

ערום ומגואל בהפרשותי בתוך חדר נעול ואפל. אדווה ושותפייה נעלו אותי בתוך

חדר מזוהם במשרדים של "קריית הרכב אסולין" בבאר שבע.

מישהו יכול לבוא לפתוח לי?