ביהודית אני פיוטת אותך,

כמו פנסתר לקצות אצבעותיך

כמו רחוב אחד, רקיע אחד,

כמו מילה כתובה.

פעם לבשתי חצאית לבנה עם הדפס יפני

וחולצה לבנה, התלתלים עוד היו ארוכים ושחורים

וקידמתי את פניך אליי בחיוך סגור

וגידיך היו צלולים.

ישבנו בבוקר בבית הקפה הראשון

[שכבר נסגר מאז]

לואטים הבטחה גדולה

וניגון בלחש לא נשמע הִדֵּק את כפות ידיך. שָם, בפעימה.

מרצפות הזמן דקות, גם השנים

מתנקזות למקומות מהולים, אלה שהיו חסרי אלוהים

[דיברנו עליו לא מעט]

ישבנו במסעדה עלומה, בערב דעוך שקיקה

[אמרת]

ובמֵי הכאב  שאין לו שֵם, שילחתי הֶמיה, רעד גווע,

לראות הקלוּ גוני אינזמן היותי לך

נוכחת בִּנְהִיַּת אהבתי אותך

כמו נהרה עצובה.

והגיעו ימים לא שלמים, מקוטעים בחיבוק

כמו מצבות

[ולילה תעוק נשימה, נגיעת אינסוף, יודעת אותך כמו מעולם.]

מה הם היו?

["יקירתי שלי,הסתכלי עלי. הסתכלי, אני שמח שבאת.  

שמח שאת כאן. אהובתי"]

ישבנו השבוע.

שוב בוקר. שוב כוס קפה, שוב קראסון שוקולד.

ונִקורך לא הסס, לא רטט, כשאמרת בקול גולֶה,

מסלק את הפרטים,

["לא חשוב, זה באמת לא חשוב"]

מסיר אותי כקלקול קיומי.

["היה לך קשה היום"]

למוּדת קטימוּת אני מתרחקת, נשמטת

ולחש כרות וקָמל מנסֶה לאסוף מפרקיי,

אולי זו התוגה הרעה.

פעם כתבתי:

כבר כעת -

אֶסוף 

את שנבלו בי באפלה באין רואה 

ואת חלומותיי שאבדו בעלטה באין חומל. 

ורק ריסי עיניךָ, בין שקיעות תלתליי 

יעפעפו על מילותיי חשוכות המרפא 

כמרגיעות געגועיי – 

לעולם. 

אֶסוף את מחשכיי 

כבר כעת, 

אֶסוף, אל תרפה.

והשיר היה יפה כמו מבטך,

כמו לבן של חצאית בהיר ומחונן, כמו שהגעת,

כמו ציור יפני מדוייק של ליטופך,

כמו לפני הבגד, כמו רַכּוּתך.

והשיר, צרוף ומותך בסיפור שהיינו,

[הוא דווי אפילו יותר מאז, מחמת החלילים,

עלוותו החרישית בקצות המאכלת,

משסה את אישוני דיממתי. יותר, יותר חָרֵב מאז,

כי מה ההבדל בין חלול הגוף לבין כִּלּוּי הָלוּז.

יותר, יותר נורא מאז.]  

והשיר?

כמו הד, כמו עומקי גבהיך,כמו מזוכך,

כמו לפני העור, כמו היום, כמו חצי חלה,

כמו לפני השקר. כמו לפני הכמיהה.

כמו אחרי היה יכול להיות.

כבר חולד הארגזים הוא השיר,

חשוך ומרפה. ואוויל.

כמו.

כמעט.

נפוג, ערוף רוח. חור של צל.

[ומה המילה הזו - עָד או פלאי או שמך

ועם מה אשוחח,

מה יבין ב-אמת את השפה שלי,

עכשיו, כשאני לא ב-ממש

ומה אעשה עם ה-ב' הזו שכשהיית צולל בינות זרועותינו

היית אומר בטוב בי פה. ולהרף רגע היה שם בטח. ובית]

כעת השיר כמות. כמעט.