"שמונה מאות וחמישים שנה ישבו ישראל בארצם מיום שהכניסם יהושע לשם, והולידו בנים ובני בנים - עשרים דור, עד שעלה עליהם נבוכדנצר הרשע מלך בבל והגלם. ארבע מאות וארבעים שנה עד שבנה שלמה את בית המקדש, ועוד ארבע מאות ועשר שנים שהיה בית המקדש קיים עד שהחריבוהו חיל כשדים"

ספר התודעה 

מועד אחד בלוח היהודי, מציין בד"כ הרבה יותר מטרגדיה אחת בהיסטוריה.

בעשרה בטבת התחיל המצור שהטיל נבוכדנצר, מלך בבל על ירושלים. בסופו של המצור, לאחר כשלוש וחצי שנים, נחרבו ירושלים ובית המקדש ועם ישראל הוגלה לבבל למשך 70 שנה. אירועים נוספים שאירעו בסמוך לעשרה בטבת :

1) בא' בטבת יצא יכניה מלך יהודה לגלות ואתו רוב גדולי העיר וחכמיה ומגיניה.

2)  בח' בטבת תורגמה התורה ליוונית על פי גזירת מלך יון- תלמי.

''מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסם בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כנסם. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: 'כתבו לי תורת משה רבכם!' ונתן הקב''ה בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולם לדעה אחת''(מסכת מגילה, דף ט).

ולמרות הנס שאירע שכולם תרגמו את התורה בצורה זהה לחלוטין, - ראו החכמים, בני התקופה, את התרגום באור שלילי ביותר. התלמוד מציין כי כאשר יצא תרגום זה לאור, "כיסתה חשיכה את העולם".

3) בט' בטבת מתו עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה שהעלו את ישראל מבבל ופרנסו אותם בכל צרכיהם. ובמותם, חשכו עיניהם של ישראל שבאותו הדור, ואבדו מהם הרבה דברים שהיו ראויים לקבל משני פרנסים טובים אלה, ולא הייתה תמורה לאבדה זו.

4)  בכג' בטבת ירדה פורענות גדולה על יהודי פורטוגל, אשר גורשו מן הארץ ההיא ונשדדו ונהרגו מהם רבים, ועונו במיתות משונות כדי שיכפרו באלוקים, והם לא כפרו וקדשו שם שמים בכל נפשם. וחלק קטן מהם קיבלו את דתם רק למראית עין.

חכמי ישראל, שלא היו מעוניינים למלא את לוח השנה בימי אבל, דגלו בצירוף ימי הזיכרון. תענית עשרה בטבת, נתקנה לאבל ולצער על חורבן בית המקדש וגלות ישראל. הצער והאבל אינם העיקר בתענית, משום שדי לצרה שהייתה בשעתה. אלא עיקר התענית ותכליתה היא לעורר את הלבבות.

אמרו חכמים : ''כל דור שאינו נבנה (בית המקדש) בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו''.

משום שיש בכוחו של כל דור לעורר עליו רחמי שמים לגאול את ישראל מיד צר ולקבץ הנידחים לארצם ולבנות להם את בית הבחירה.