הגיע הזמן לומר לכן מה שאני באמת חושבת עליכן. אבל בתור התחלה, אתן סתם מגעילות! רק שתדעו לכן... הבטחתן כל כך הרבה הבטחות... "לימדתן" אותנו כ"כ הרבה דברים. גדלנו איתכן, התבגרנו איתכן. חשבנו שאתן תמיד צודקות. חשבנו שזה לנצח. חשבנו שזה הכי חזק בעולם. גדלתי עליכן, בחיי. הערצתי אתכן. חשבתי שאתן באמת מיוחדות... וגם אמיתיות. כל המעשים שעשיתן, כל הדברים היפים... כל האהבה הגדולה והרומנטיקה... אתן ממש לא פייריות. הייתן צריכות לומר את האמת. הייתן צריכות לגלות הכל, לשים את כל הקלפים על השולחן. הייתן צריכות להיות כנות. תסלחו לי, אבל אתן סתם שקרניות. בסדר, אני יודעת שאתן לא לגמרי אשמות אבל יש לכן חלק גדול בזה... כן כן, אני מדברת אלייך, היפיפיה הנרדמת! מה את עושה פרצוף מופתע?! וגם את סינדרלה, וגם לך לא חסר כלום שלגיה... תמימות עאלק. כולכן ביחד וכל אחת לחוד! וגם אותך, בת הים הקטנה לא שכחתי. גם אצבעונית תרמה את חלקה. אבל בעיקר השלישיה הראשונה... נכון שהיו לכן קשיים בדרך ונכון שעברתן הרבה עד שמצאתן את האושר, אבל ראבק, אתן לא חושבות שהגזמתן??? תראו איזה נזק עשיתן! בגללכן חשבתי שזוגיות היא דבר נפלא ויציב... בגללכן חשבתי שאהבה זה הדבר הכי טוב שיכול להיות ולקרות ושהוא קורה, על בטוח! בגללכן פינטזתי בחלומות הכי הורודים שלי (במיוחד אלה עם הנצנצים הסגולים והכסופים) על האביר שלי... נו, זה עם הסוס הלבן... מכירות? אני בטוחה שאני לא היחידה אבל תדעו לכן שהשארתן רושם מוטעה ובגדול. לא יכולתן לספר שיש קצת מעבר ל"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה"...? לא יכולתן להזהיר מראש?! מעניין אם מישהי מכן היא גרושה כיום, או חד הורית. באמת מעניין מה קורה אתכן היום... אף פעם לא סיפרתן על הדברים האמיתיים... לא רמזתן אפילו על מה שקורה בין כתלי הבית. לא סיפרתן איך אתן רודפות כל היום אחר הדברים שהוא פיזר בכל רחבי הבית... לא אמרתן שום מילה על הבגדים והתחתונים הזרוקים באמצע חדר השינה, רק כי מר נסיך לא יכול היה להתכופף, להרים ולשים אותם בסל הכביסה... (ועל הגרביים המלוכלכות שלו באמצע הסלון... בכלל אין מה לדבר, אה?...). לא סיפרתן איך אתן מסדרות כל היום ומנקות ומבשלות ומכבסות ומטפלות בתינוק וגם בשני הגדולים וכמובן שגם יוצאות בשבע לעבודה אחרי שפיזרתן כל אחד למעון/לגן/לבית הספר וחזרתן בארבע וחצי בדיוק לאסוף את כולם, להכין להם אוכל ולעזור להם עם השיעורים בין העברת מטלית לטאטוא ושטיפה... אהה, וגם הסרתן את הלכלוך הקשה מהכיריים... כמובן שעוד אחרי כל זה הוא מגיע הביתה בערב ומתחיל להתלונן על כל מה שרק אפשר. לא סיפרתן שיש דבר כזה שנקרא תקשורת לקויה, או חוסר תקשורת או ווטאבאר. לא סיפרתן על הבעיות הכלכליות והכעסים שנוצרים בעקבות זה, ועל הויכוחים. (בטח, לכן אף פעם לא היה חסר שום דבר, נכון? ברור. גם אני הייתי יכולה לחיות כמו מלכה אם היו לי 5 תיבות אוצר מלאות בכסף וזהב ויהלומים מוחבאות טוב טוב איפשהוא באחד מ-80 החדרים שהיו לי בארמון... לא סיפרתן שלפעמים האהבה גוססת, עד שהיא מתה. יש גם מקרים שהאהבה לא מתה אלא איזה כח רשע השתלט וגרם לה לפחד ולהימלט כל עוד נפשה בה. לא סיפרתן שלפעמים כח ההרגל הוא זה שמשתלט על העניינים ודוחק את האהבה לפינות אפלות ומוסתרות. לא, על זה לא סיפרתן, הא? מה חשבתן, שלא נגלה את זה מתישהוא? למה, למה עשיתן את זה? למה לימדתן אותנו שהכל ורוד, שהכל אפשרי, שכל חתונה נגמרת בנישואים מאושרים ומוצלחים וסוף טוב הכל טוב. למה? אין אין, אתן פשוט לא בסדר. תדעו לכן. לא אסלח לכן אף פעם. נו באמת, בשמונה עיניים, לא חשבתן שלא הכל תמיד ורוד? אתן יודעות, יש ריבים, יש ויכוחים... יש כל מיני אי הסכמות כאלו או אחרות בין בני זוג... יש מצבים בהם שני בני הזוג עומדים על הרגליים האחוריות ולא מצליחים לפתור את העניינים, לא מצליחים להגיע לעמק השווה. יש בגידות. יש לפעמים צעקות. יש גם קללות. ואתן יודעות מה? יש גם מעבר לזה, יש דבר כזה שנקרא אלימות. לעיתים קורים מצבים בהם האלימות מובילה למעשים עוד יותר חמורים אבל אני לא רוצה להמשיך ולהפחיד אתכן יותר מדי. אבל בטח נסיכים לא מתנהגים ככה, נכון? אז תדעו לכן שהכל זה סתם אשליה. אשליה שהתנפצה כבר ממזמן... התפוגגה, נמוגה, נגוזה... החלום התפוצץ בפנים והמציאות טפחה על הפנים. אתן פשוט אגדות, לא יותר. אתן לא קיימות. אני לא מאמינה בכן יותר. אתן סתם דמויות מתוך אגדה שפעם המציאו, כשעוד היה דבר כזה שנקרא רומנטיקה... אני לא אאמין יותר לסיפורים שתספרו ואני לא אעריץ אתכן יותר. אולי יבוא יום ואחליט לסלוח לכן. נחיה ונראה. עכשיו אני הולכת לישון לבד, מה לעשות. בניגוד לכן, לי אין נסיך ללכת איתו לישון... (לפעמים נדמה כי כל הנסיכים השווים כבר תפוסים... הנה, לכן יש כבר שלושה...).
יאללה, לילה טוב...
נעמה.
|