שלום רב חמודתי!

יש ונדמה לי לא פעם שהנני חוטא לגופו של עניין, בכתיבה בכל התנאים. לא בגלל זה שאיני מוצא ניב מתאים של ביטוי ממצה, כי יש מצבים שונים בחיינו שהשתיקה טובה בהם. ונדמה לי גם שהנני מעלה במוחך חששות שווא, תוך רצונך להבין מבין השיטין. כי בהיותי נאמן להבטחתי להתמדה רצופה בכתיבה, הריני מהרהר אחרי המעשה, אולי מיותר היה הפעם לכתוב. בייחוד בשבוע אחרון, התנאים האובייקטיביים, וגם מתח החיים בעבודה, העמידוני בפני ברירות אלו שהזכרתין לעיל. ובחרתי בראשונה. אם כן, להווי ידוע לך רקע תנאי הכתיבה, ואז תדעי לשפוט על הדברים ללא חששות מיותרים.

בכלל, מצבי אינו נתון בגדר של מעורר יסוד לדאגה. הרביתי להפציר בך בנידון זה, ואני חוזר על כך. ואמלא הבטחתי, מבלי להעלים ממך דבר.

העליתי במקצת מהרהוריי ביחס לפרובלימה העלולה להצית מלחמת אחים בתוך ההסתדרות, וזוהי שאלת החלוץ האחוד. ולא רק שהנני רואה את גישתם של אלה התובעים מסגרת נפרדת, כמופרכת במציאות חייה של גולה משתחררת. כי הרי למעשה במידה שהננו נושאי השליחות, הרינו נאמנים לצו התקופה ללא כל היסוס על דרך המסגרת. כי אי אפשר להעלות על הדעת בכלל דרך אחרת. כמובן שמתגלים גם רצונות אחרים, אבל ישנה מציאות והיא מכוונת את דרכה של התנועה. לעומת זה, בארץ ישנה נטייה של פירוק המרות הכוללת, ונראית לי הערכתו של לובנשטיין בהפועל הצעיר 14 לנושא זה, הנושאת בחובה סכנה של העדפת הפילוג המתמיד בתוך התנועה החלוצית כהמשך למציאות הקיימת בתנועת הפועלים בארץ. והשאלה היא באם יקום הכוח במפלגה לממש את המרות הכוללת כמחייבת את כל חלקי ההסתדרות. לצערי, המפלגה לא הייתה עקבית במימוש החלטותיה גם בתוכה. והרי למה לא קמה תנועת איחוד בנוער ובתנועה הקבוצתית. עצם קיום מסגרות נפרדות בתוך מפלגה אחת, מעלה אמביציות של ספרטיזם. ויש איזו שהיא האצלה גם על השליחים שיוצאים כאילו בשם ההסתדרות ובינתיים נאמנים גם למסגרתם.

על חטא זה עבר גם חברנו בוריה. עם כל חשיבות קיומה של התנועה העממית, איני יודע אם בזאת מילאו שליחותם בנאמנות. איני יודע מהם התנאים המיוחדים של החורף שהם היו בו, אבל כפי שהנני למד את פרובלימות הנוער ממציאות של ארץ שאני חונה בה, מסקנותיי הן כפי שסיכמתי אותן בנקודה זאת. ואל תעירי להם על כך בשמי, מכיוון שאיני רוצה לפגוע באיפופיה של גבורה הנארגת סביב אישיותך. כפי שדוד ז. כותב בקצרות, אכן לא פסו אמונים לגבורה בישראל... יתכן גם שמכיוון שאיני קושר לתנועת נוער מסויימת, הריני יכול לדבר בשם הכלליות. לכן איני רוצה להיכנס עם חברי לשעבר בפולמוס של חד צדדיות, בנושא זה. הסתפקתי בהערות אלו, לשם הסברת עמדתי שגובשה והתחזקה, תוך ראייה בלתי אמצעית במציאות מסוימת בה הנני חי.

סיפרתי לך שרצו לרתום אותי לעגלה שעומדת מחוץ לחצר "ביתי", אבל החלטה עימי ואקיימנה עד תום. כל זמן שלא סיימתי את מלאכתי, זו שאני נתון בה כעת בכל רמ"ח אבריי, איני הולך ל"עבודה" אחרת.

התחדשה הדיעה גם בימים האחרונים, ותוך התייעצות עם חבריי דחיתיה, ולצערי, בצדק. בטוחני שתביני לרוחי מבלי שאצטרך להביא בפנייך את כל הנימוקים, השיקולים המביאים אותי לנקיטת עמדה זו, כי לא פעם התנסיתי להסביר לך עניין בכגון זה, וזה היה מספיק. אעשה זאת גם הפעם.

באשר לאורח חיי, כמעט שלא חלים בו שינויים רבים. החדגוניות היא לפעמים בת לווייה נאמנה לדרכנו. מתח החיים עודנו נתון באותו קצב, אבל ישנה גם שבלונה. ויש אומרים שאי אפשר לעקוף אותה... זהו מס חובה שצריך לשאת בו תוך ידיעת ההכרח שבדבר.

המרחק בזמן, נותן את אותותיו. הגעגועים גוברים ובבוא מלכת השבת מתייחד כל אחד בפינתו, רואה את משפחתו, מנסה להידבר אותם, לדובב אותם. שח לי חבר אחד, בוא וראה קטע ממכתב אשתי. והריהו בערך תוכנו. הבת הצעירה במשפחה, מרבה לשאול לאביה. מתי יבוא? היכן הוא? ביום שישי אחד חזר השכן מהעיר והבת יצאה לקראתו בשאלה, ההבאת את אבי? וכשענה, לאו, חזרה לחדר, ישבה על יד השולחן, השקיעה ראשה בכפותיה, ורגעים רבים שקעה בהרהורים. והאם מוסיפה, הילדה לא בכתה, אבל מה עשיתי אנוכי שהבת הבכירה בחדר הסמוך, ברגעים אלה, הן תבינה אתה. רטט עבר בגופי בקוראי שורות אלה. שקעתי גם אנוכי בהרהורים רבים... ועלינו לגלות כוחות נפש רבים בכדי להחזיק מעמד בתקופה הקרובה הצפויה לנו. וצריך לחסן את ההכרה בידיעת המבחנים הצפויים, כי בהיותנו נאמנים למצפוננו לא יכולנו לבור לנו דרך אחרת. והרבינו לשוחח על נושא זה. מלווה אותי ההכרה שמתקרב הקץ ואז נשוחרר כולנו מעקת הסבל והייסורים שירדו עלינו בתקופה זו.

ומה אצלך חמודה? האם התקבלו מכתבים מהבית? וכיצד הינך חושבת להסתדר בעבודה? ואיך גישרת על פני התהום המפרידה בין הוויית הועידה לבין המציאות האפורה של חיי המקום בו הינך שוכנת?

היי בריאה ילדתי והתמידי בכתיבה.

שלומות לצפרה ולקרובים.

שלך בשפע אהבה ונשיקות רבות,

שמואליק