את השם של הסיפור בטח תקשרו לספרו המפורסם של רוברט קיוסקי, אשר מלמד אותנו כיצד לעשות כסף. למי שלא מכיר, הספר נקרא "אבא עשיר אבא עני" כאשר במהלך כל הספר נערכת השוואה בין תפיסת העולם הכלכלי של הורה ממשפחה עניה לבין התנהלות של אב למשפחה עשירה. אין לי כוונה כלל וכלל לערוך השוואות וללמד אתכם, הקוראים, אלא לספר את הסיפור שלי, הגירסה הישראלית לאיך שנהפכתי מאבא עני לאבא עשיר.

נעים מאוד, שמי גדליה פולק, יליד רומניה, ואני ניצול שואה בן שמונים וארבע. הגעתי לארץ בחור צעיר, לאחר ששרדתי את מחנות הריכוז  באושוויץ וקפריסין, ומכאן מתחיל סיפור חיי.

על מה שעברתי באושוויץ אני מעדיף שלא לספר כי קשה לי לתאר מילוליות את מה שהיה שם. אני יכול רק להגיד ששם איבדתי את כל המשפחה שלי, והיו מליונים כמוני. אתחיל את הסיפר מגיל 22 , כשנשלחתי למילנו שבאיטליה וגרתי ליד בית האופרה "לה סקאלה". אנשים מכל העולם היו באים לשם על מנת ללמוד מוזיקה – זה היה פינוק יוקרתי שלא כל אחד יכל להרשות לעצמו באותה התקופה.  בתור חובב מוזיקה גדול אלו היו היומים ההכי יפים בחיי, אף על פי שלעתים קרובות לא היה לי מה לאכול. ככה זה - הנפש של אדם צעיר. ניזונתי מהמוזיקה ולא מהאוכל, הכרתי אנשים שלמדו מוזיקה, ובינהם מורה שלימד אותי לנגן בכינור.  את השפה האיטלקית למדתי תוך שלושה – ארבעה חודשים כיוון שהשפה הזו דומה מאוד לרומנית. מדי ערב הייתי חוזר ברכבת לכפר ליד מילנו שגרתי בו- קיבוץ הציוניים הכללי- בבריביו. כשהייתי שם היה לי את הזמן להתאמן לנגן בכינור וכך בעצם רכשתי מיומנויות בנגינה די מהר.

בסוף שנת 1946, לאחר כחצי שנה של שהייה במילנו, נאמר לנו שעלינו לעזוב את המקום ולעבור לדרום איטליה – כי כך יהיה לנו סיכוי גבוה יותר להגיע לישראל. מיד רצתי למורה הנגינה שלי במילנו וביקשתי מימנו להשאיר לי מזכרת על התקופה היפה הזו. הלכנו ל"לה סקאלה" והתיישבתי ליד הפסנתר של ורדי, כן כן, המאסטרו ורדי, וזה היה הפסנתר שבו הוא ניגן בכבודו ובעצמו בהופעותיו! ניגנתי בו מעט והרגשתי צמרמורות בכל הגוף-זה היה רגע של אושר אמיתי! הצטלמתי בראש מורם ליד הפסנתר ועד היום יש לי את התמונה הזו. כך עזבתי לדרום איטליה ותוך חודש מאז עלינו לישראל. במרחק של 30 ק"מ מישראל תפסו אותנו הבריטים וגירשו את כולנו לקפריסין.  אני נשלחתי למחנה 55 וכבר בשער לקחו לי את שני הדברים ההכי יקרים שנותרו לי – הכינור ואלבום הבולים שאספתי במשך כמה שנים. אך אותם החליף החבר החדש שהכרתי שם – רוסי, תלמידו של דוד אוסטרייך. חלומו היה להקים תזמורת של מוזיקה רוסית והוא חיפש נגנים. כשקיבלת את ההצעה שלו להצטרף היססתי כי כבר איבדתי את הביטחון שלי בנגינה. החבר הרוסי הרגיע אותי שאין צורך בתזמורת פילרמונית כאן, ובמילים אחרות, אין לי מה לחשוש מהרמה שבה אני מנגן. כך התחלתי לנגן בתזמורת ולהופיע בחינם כשהמורה שלנו היה החבר שלי. עם הזמן העסק הזה התחיל להיראות פחות סימפטי כיוון שניגנו בחינם ולא היה לנו מה לאכול. עד שיום אחד פנה אליי אותו החבר הרוסי . הוא ביקש ממני ללכת למחסן המזון של המחנה ולבקש שיספקו לנו מעט מוצרי מזון בסיסיים בתור להקת הקיבוץ שמנגנת ומתאמנת מדי יום. ניגשתי לאחראי המחסן האנגלי ובין ההופעות היינו מקבלים ממנו מזון. חברי הקיבוץ די אהבו את התזמורת שלנו והאמת שלא היה בידור אחר שם. גם שושנה דמרי, ז"ל הופיעה במחנה שלנו בזמנו ושרה את השיר "כלניות".  עוד זיכרון יפה שנחקק בליבי... כך עברה תקופת חיי בקפריסין עד שיום אחד הגיעו אליי נציגים מההגנה והציעו לי לגייס 40 איש שיפליגו איתי בסירה לישראל.

זה היה בחורף 48, בחג המולד של הנוצרים. ידענו שבחג הזה הם הולכים להיות שתויים ולא ישימו לב למה שמתרחש במחנה. מיד אספתי 40 איש והפלגנו. לתשומת ליבכם, הצלחנו לראשונה לברוח רק בניסיון הרביעי, בערב חג מולד 48. זה התאריך שבו מצאתי את עצמי עם חבריי בסמוך לחופי העיר חיפה. היינו 40 ילדים ניצולי שואה בגילאים בין 15 ל-24. כשהבריטים ראו אותנו הם הוציאו אותי ואת חבריי מהמים ברשת דייגים. מאותו הרגע  רכשנו זהויות חדשות, גילאים חדשים ואת התפקידים שלנו בארץ החדשה.  החלק הנחמד שבסיפור הגיע כשרופאה בריטית מקסימה התחילה להפשיט אותנו כדי לבדוק שאין לנו מחלות, אבל זה סיפור בפני עצמו. בכל אופן,  נשמור על הרצף ולא נסטה לסיפורים המשעשעים על אותה הרופאה. נבדקנו, ניתן לנו גיל לפי הערכה של מראה חיצוני ולבסוף גייסו את כולנו לצבא. אלה שהיו בני 15 – ניתן להם גיל 18 וגם הם התגייסו. היום אני מבין שאולי זה היה בכוונה, כי לא היה מה לעשות איתנו. נשלחנו למחנה אימונים ושהינו שם כחודש. לא ידענו עברית- בחבורה של 40 חבר'ה צעירים דיברנו עשר שפות שונות. יום אחד הכרתי את מפקד המחנה- היה שמו יוסף פולק. גילינו שאנו בני דודים שניצלנו מהשואה. בזכות קשר המשפחה שגיליתי,  בינואר  49 נקראינו עם חבריי למחנה למצעד ההצבעה הראשון. התאמנו במשך תקופה ארוכה ביפו, לימדו אותנו לדבר, לרכב על אופנוע ובעצם את הכלים הבסיסיים שלא היו לנו. כשהגענו ליום המצעד- יום העצמאות 49- התחלנו לצעוד בטיילת תל אביב על שפת הים וזה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי. מרוב התרגשות האנשים התנפלו עלינו עד שלא יכולנו להמשיך להראות את כישורינו שנרכשו במשך חודשים. אך זה כבר לא היה משנה לאף אחד, גם לנו. כך נהייתי חייל במשטרה הצבאית, ואחר כך במודיעין עד שהשתחררתי.

מכאן בעצם נזרקתי למציאות הקשה שהייתה באותה התקופה בארץ. לא היה לי אף אחד והייתי צריך להתקיים. וכדי להתקיים הייתי צריך למצוא דרך להתפרנס. משימה זו נראתה בלתי אפשרית. לעיתים קרובות לא היה לי אוכל ונאלצתי לישון באטובוסים. הגעתי למסקנה שהייתי חייב להשיג לי כינור ולחפש עבודה. את הכינור השגתי אך מזל עם הפרנסה באמצעותו לא בדיוק חייך לי. אף אחד לא רצה להזמין לאירעים כנר בודד. הכינור היה בבית ואני התחלתי לחלק עיתונים. המשכורות אז לא איפשרו להתקיים. זה היה בערך 60  לירות לחודש. אפילו מיטה לא הייתה לי. כשניגשתי לסוכנות כדי לבקש מיטה סירבו לי כי הייתי בחור בריא. הייתה עדיפות לניצולי שואה שלא יכלו מבחינה פיזית להרשות לעצמם להתפרנס, בניגוד אליי.

כך הגעתי לאילת, לנסות את מזלי. באותה התקופה בדיוק החלה שם בניה של שדה תעופה ובית מלון, וניתן היה לקבל מקום מגורים בטבה בחינם. האווירה הייתה מעיקה שם. החום הנוראי, המחסור במזון ובקרור גרמו לתושבי המקום לשרוף את המסעדה היחידה שהייתה באזור, מסעדת תנובה, כיוון שלא חילקה לתושבים קרח. לאחר תקופה שהייתי מקרר את הבקבוקי מים שלי במי ים סוף חזרתי חזרה לתל אביב וויתרתי על המגורים חינם באילת.

זה היה השלב של החלפת מקצוע. התחלתי להיות נגר סוג ב' בנגרייה בבן יהודה שבתל אביב שנקראה "ארבעת הנגרים". היא היתה מאוד מפורסמת באותה העת והרווחתי בה 5 לירות ביום. יכולתי כבר להרשות לעצמי לקנות כמה מגבות, מצעים ומעט מזון. חייתי כך עד ששוב נשארתי ללא מקום קבוע והתחלתי באופן עצמאי לעבוד בתיקונים בבית. כשלא הייתי מוצא לקוחות המצב היה רע. באותה התקופה הכרתי בחורה עולה חדשה והתאהבתי בה- היא הייתה ענייה מאוד, אפילו בגדים להחלפה לא היו לה. היום אנחנו מזמינים בחורה לכוס קפה וזה המינימום העלוב שאנו יכולים לעשות בפגישה כדי להכיר ולדבר. באותה התקופה לא יכולתי להרשות את זה לעצמי- היינו הולכים לחוף הים ומבלים שם רוב הזמן- כי שם לא היינו צריכים כסף.  בעצם, הייתי לוקח אותה לכל המקומות שלא עלו כסף והרגשתי עם זה נורא... לאחר הקשר הזה התחלתי לגבש חלום על הקמת משפחה, ילדים ואישה שאותם אוכל לפרנס.

את אשתי האהובה והיקרה – ויקי, הכרתי עוד מקפריסין. היא הייתה אז בחורה רומניה צנועה עם עיניים ירוקות שהדהימו אותי. ניסיתי להתחבר איתה וניגנתי לה ליד האוהל באותה התקופה אך היא סירבה להיכרות כי הדבר לא היה מקובל. לבסוף היא עזבה לישראל לפניי ושירתה בגולני.

נפגשנו שוב בישראל, במקרה, במסיבת יומולדת של החבר שלי שהזמין אותי לנגן תמורת ארוחה טובה. ניגשה אליי שם בחורה רומניה ואמרה שהיא אחותה של ויקי, ושהיא סיפרה לה על הסרנדות ששרתי לה במחנה בקפריסין. שמחתי לידיעה הזו אך לא היו טלפונים באותה התקופה ולכן באותו הערב הצעתי לזמרת אופרה שהייתה במסיבה ללכת לשמוע אופרה ולצאת איתי. בדרכי לאופרה, פתאום זיהיתי את ויקי, אשתי לעתיד עולה בחדר המדרגות.. אלה היו אותן העיניים הירוקות שראיתי במחנה.. כמובן שהכרטיסים לאופרה עם הזמרת נזרקו, נשארתי עם ויקי באותו הערב ומאז אנחנו ביחד עד היום.

התחתנו ומשם נמשכה מלחמת הקיום שלנו. אני עבדתי בנגרות ואשתי בדואר. יום אחד חליתי מאוד מהאבק של הנגרות ולא יכולתי יותר להמשיך בזה. עם הזמן מצאתי עבודה חדשה בתור סוכן ביטוח והתחלתי להרוויח משכורת לא רעה. אך גם שם לא נמשכה הצלחתי זמן רב כי האנשים לא שילמו את הביטוח,כצפוי, כך נאלצתי לעזוב.

את העבודה הטובה הראשונה שלי מצאתי במלווה עממי של אגרות חוב. כל יום הרווחתי כ-20 לירות וכעת יכולתי להזמין את אשתי לקפה ולמסעדות. התחלנו לצבור חיסכונות, נולד לנו הבן הראשון ואף קנינו ג'יפ אמריקאי חדש. כל זה הייתה התוצאה של חיסכון קפדני, פרוטה לפרוטה על מנת להעניק לילדיי עתיד טוב יותר, ושלא יצטרכו אי פעם לעבור את הקשיים שאני חוויתי.

שנים רבות לאחר מכן,כשהגעתי להישגים, הבנתי כי הדרך היחידה לשמור על ההון שצברתי,שייזכר לדורות הבאים, יכולה להתאפשר רק בדרך אחת, שהופיעה בחלומי בלילה.. הרעיון היה להוריש את כספי, לאחר שצברתי כ- 100 אלף דולר לבניי, לנכדיי ולניניי,שאותם נורא אהבתי ואוהב עד היום. אבל בואו נהיה כנים: הסכום הזה ממש נמוך והסטנדרטים גבוהים- כסף זה אחרי החלוקה   הוא פרוטות.

אני מאמין במזל, במיוחד אחרי ששרדתי את השואה, ולכן אני גם אוהב לוטו. יום אחד חייך אליי המזל וזכיתי. החלטתי כמובן להעניק מתנות לבניי הבוגרים-קניתי להם שתי דירות. את המעט שנשאר שמרתי - "גרוש לבן ליום שחור". בזמן קצר, נולדו לי נכדים משני בניי. הייתי כל כך מאושר מהעובדה שיש לי שבעה נכדים שעזרתי להם ברצון ללא הרף ומבלי לספור כמה נשאר לי, כי היה טמוע בי הרצון למנוע קשיים כלכליים מדורותיי הבאים. רק לא לקחתי בחשבון שגם באר לפעמים מתייבשת, וכך בדיוק קרה לי.

עם הזמן, התחלתי להבין שנותרתי סבא, ללא חיסכונות כמעט. שמתי לב שאני כל הזמן משחק לוטו בתקווה לזכות, ואכן מידי פעם הרווחתי מזה כמה פרוטות. יחד עם זאת הייתי צריך לשלם את החובות שהצטברו לי ולבסוף, קופתי התדלדלה כמעט לחלוטין. ניסיתי להרוויח מקניית מניות נפט אך הפעם פסח עליי מזלי. לא התגלה נפט והפסדתי את כל כספי ההשקעה. הרגשתי ממש מפסידן בכל דבר שניסיתי כי כל ניסיונותיי כשלו. יום אחד קיבלתי הודעה שנפטר דודי מארה"ב- איש מוצלח ועשיר, ודאג לי לירושה של מאה אלף דולרים. לא יפה להגיד אבל שמחתי שזכיתי בירושה הזו מדודי האהוב. החלטתי לאחד את זה עם כספי האחרון שנשאר לי ויצא סכום של מאתיים אלף דולר. קפצנו מאושר אני ואשתי אך כעת ידעתי, שאת הכסף הזה אני הולך לשמור היטב. ילדיי מסודרים ולסכום הזה אני זקוק לעת זקנה.

 והנה באה דילמה חדשה לנגד עיניי: איפה אשמור על כספי?  לא האמנתי בבנקים יותר וגם לא במניות. מבחינתי כל מה הם ידעו לעשות עם הכסף - זה "להעלים " אותו. גם לשמור על כספי האחרון במזרון לא היה רעיון מקורי. פחדתי שהכלות או הנכדים ימכרו אותו בטעות לאלטא זכעאן... לא! אני אהיה חכם יותר, אחביא את כספי במקום שאף אחד לא ידע לעולם!  מתחת לבלטות בביתי! כן-כן, הביטוי "מתחת לבלטות" רק היום הפך לבדיחה. בזמני זה היה רעיון ענק. אז, עטפתי את הכסף בניילון והחבאתי אותו מתחת לבלטה בתוך קופסת שוקולד.

כעת לא היה גבול לשלוותי. לא סיפרתי לאף אחד, אף לילדיי על מה שעשיתי. זה כסף שתיכננתי לא לגעת בו עד עת הצורך האמיתי, כשאהיה זקן מופלג חולה וחסר כל. ובאמת החזקתי מעמד יפה- ארבעה חודשים אכן לא נגעתי בבלטה "הקדושה". נולדה לי נינה ראשונה. זו הייתה העת שהבנתי, שזה לא מספיק הבתים והמכוניות שקניתי לילדיי ונכדיי, כי יהיו לי עוד הרבה נינים. רציתי שהנינים יקבלו את מה שהספקתי לחסוך עבורם  וידעו, שגם אם לא יזכו כולם להכיר אותי,  שהיה להם סבא, ניצול שואה ששרד את אושוויץ, כמעט היחיד ממשפחה בת עשרה ילדים. אגב, לא הזכרתי את זה קודם, אך מתוך המשפחה שלי שכללה בתוכה כמאתיים איש- שרדו את השואה רק ארבעה ברי מזל ובתוכם אנוכי.

אבל בואו נחזור לעניינינו. ביום בהיר אחד, יותר נכון- ביום חנוכה בהיר אחד, החלטית לתת לניניי "דמי חנוכה" – מה שהצריך מימני "להרים את הבלטה". מיד ניגשתי לעניין וניצבה מולי תמונה מזוויעה כל כך שחשכו עיניי: במקום הכסף בקופסת שוקולד - מצאתי גלילי צואת עכברים עם חתיכות קטנות של שטרות!  לפחות חצי מהכסף נאכל. הבנתי, שהעכברים הרעבים הריחו את הקופסה המיוחלת שלי ואכלו אותה, יחד עם תכולתה. שוב לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי שמזלי מהתל בי וצוחק לי בפנים. הרעיון שנראה לי מבריק כל כך התגלה כעת כטיפשי לחלוטין.

מדוכא ובוכה, השפלתי את ראשי והלכתי עם הקופסה בידי למקום שכל כך שנאתי-לסניף הבנק שלי. כן, הייתי נואש כל כך שהלכתי לבקש עזרה מ"האויב". סיפרתי את הסיפור שלי למנהל. המנהל הנהן והשיב: " אני מוכן להחליף לך את הכסף, אבל  בתנאי: תוך שבועיים, אתה מפרסם בעיתון שהבנק שלי הוא טוב, רווחי, נדיב ורחמן ללקוחותיו. רק כך אחליף את הכסף שלך." עם שמיעת ההצעה עברה בראשי המחשבה: " אין סיכוי! את החלאות האלה אני לא ארוץ לפרסם! גנבים.... " – אך מבט אחד על הקופסה גרם לי מיד להזמין.

 הבנק אכן לא איכזב לראשונה,  והחליף לי את השטרות האכולים לסכום המקורי- מאתיים אלף דולר. הדרך היחידה לקבל אותו הייתה בפיקדון סגור נושא ריבית, כדי שלא אחשוב על עוד רעיונות "מקוריים". כך שב הכול לסדרו, חוץ מכמה שיערות לבנות חדשות שנהיו לי.

כעבור שלושה חודשים, נולדה לי עוד נינה והיצר "הסבאי" שלי לא נתן לי לישון. הייתי מוכרח להרוויח עוד כסף כי הבנתי שמכאן המשפחה שלי רק תמשיך להתרחב מדי שנה. ואני, סבא גדליה, רוצה להעניק להם ירושה יפה מימיני, שיזכרו וידעו, שהיה להם סבא ניצול שואה, שנשאר ללא כל - משפחה, חברים, רכוש, מדינה- ועבר את כל הדרך הארוכה שלו על מנת  להקים משפחה גדולה שלא תדע אף פעם ממחסור, צער או כאב.

בעוד רצות בראשי המחשבות הללו התחלתי לדמיין, כמה סבים כמוני יש כעת בעולם? כמה צעירים מחוסרי יכולת כלכלית יש בעולם שמאוד רוצים להצליח ולא יכולים? איך אפשר להפגיש בינהם ולתת להם את הצ'אנס היחיד בחיים להגשים את מה שחלמו עליו כל כך? וכאן הבריק בראשי ראיון גאוני! זהו רעיון שמהווה את תכלית כל חיי ונקודת התחלה להגשמת החלומות של הדור הצעיר שלנו. רעיון שמאפשר לכל איש כמוני, שרוצה לעזור למשפחתו ולדור הצעיר להתפתח כמוצלח וחזק.

ההחלטה שלי הייתה חד משמעית: כל עוד אני חי - אני מקים קרן להשקעה , שתממן יזמים צעירים מחוסרי יכולת פיננסית לממש את רעיונותיהם. אין ספק שאגייס משקיעים מכל העולם אשר מעוניינים ורוצים, כמוני, להשאיר אחריהם דור מאושר ומצליח, תוך רווח אישי מהצמיחה הכלכלית שלו. תראו לכם, שכל אדם כמוני בעולם יוכל כעת לעזור לכל אדם אחר שזקוק לזה ולהרוויח מזה כסף בו זמנית!

 הדבר יעבוד בצורה הבאה: כל משקיע ירכוש מניות, גם בסכום המינימלי ביותר. כשנגיע יחד לסכום מספיק (אני מעריך כ- 1250000 שקל) –ייבחרו חברי הועדה של הקרן יזמים שאנו שלהערכתם מבטיחים הצלחה. הועדה שתחליט למי להעניק את הסיוע תהיה מורכבת מהמשקיעם הגדולים ביותר של הקרן.  ליזמים תינתן אפשרות בלעדית של פעם בחיים לקבל כסף ולהקים עסק מוצלח כפי שחלמו כל חייהם. מי שיצליח- יפריש לקרן כל שנה 25 % מהרווחים. מי שיחליט לצאת מההתחייבות – יהיה רשאי בכל עת להחזיר לקרן את סכום השקעתה כהלוואה בתשלומים לפי הפריסה שנקבע יחד איתו.

ככל שיהיו יותר משקיעים- כך ייפתחו יותר עסקים שאולי לא היינו מגלים עליהם לעולם. ככל שייפתחו יותר עסקים מצליחים- כך ירוויחו המשקיעם יותר בתמורה לעזרתם.

ברעיון הזה בעצם, קוראים יקרים, אני רוצה לסכם את סיפור חיי, ולהניח את האבן הראשונה בבניית הדרך לדור שיהיה אחריי – הדור המוצלח והבלתי מנוצח. אני מבטיח ומאמין, שכל עוד אני חי הרעיון שלי יתגשם. עצם התגשמותו מנציחה אותו ומגלגלת אותו הלאה לדורות הבאים. הרי בסך הכל מדובר במשהו מאוד פשוט – סבא, ניצול שואה, שרוצה להבטיח עתיד טוב לנכדיו ולניניו ולכל הבאים שאחריהם, ושלעולם, אף אחד מהם לא יצטרך לחוות את מה שחוויתי על בשרי. אני לא רוצה שיהיו עוד רעיונות מבריקים בעולם שהמחסור בכסף עוצר אותם מלהתממש, להיפך- אני רוצה שהכסף יתן להם את התנופה של פעם בחיים ומשם השמיים הם הגבול!

אז בואו נתאחד, כשכל אחד יציע את מה שהוא יכול, ונגשים את החלומות של הדור הצעיר שלנו, ושכל אבא עני בעולם יהפוך לאבא מוצלח ועשיר, בזכותנו.

                                                                                                                        שלכם, גדליה פולק