כשאני מסתכלת על הילדים של היום ובכלל על העולם, אני מודה לזה שלמעלה  

(וכמובן להוריי) שנולדתי בזמנים אחרים.

הילדים של היום יכולים לשיר 'אמרו שהיה פה שמח לפני שנולדתי' כי באמת היה...

פעם היו ילדים ברחובות. שיחקנו מחבואים, חמש אבנים, גוגואים ומדרכות.

שיחקנו בכדור וכשהחשיך אמא הייתה יוצאת לחלון לקרוא לנו לעלות חזרה הבייתה.

היום אין ילדים בחוץ.אני הולכת ברחוב, מחפשת... אולי הם באמצע מחבואים. וכלום. אין ילדים. כולם מול המחשב. מתקשרים אחד עם השני במסנג'ר או באייסיקיו.

איך שהם מגיעים הבייתה או שהם בסלולרי או במחשב. ... איזה עידן מעאפן.

אין להם את 'הבית של פיסטוק', 'שכונת חיים' (זו לא שכונת פאר, זו לא שכונה של עוני...)

איך אהבתי את התוכנית הזו. אין להם את 'שלוש,ארבע,חמש וחצי' ואת 'דובי דוברמן' המתוק שיעזור להם לחצות את הכביש בביטחה.

כמה אהבתי להישאר בבית כשהייתי חולה ולראות את  Here We Are והילדים האלה

עם מקל הקסמים הזה (שכחתי איך קראו לתכנית. דבי משהו לא?) כמה יופי, כמה תמימות. הייתי ממציאה מחלות (שאמא שלי הייתה קונה), מתייישבת בסלון ומתמוגגת. 

אני זוכרת את ימי שישי. כולם מתיישבים לראות סרט ערבי. כל בית בישראל צפה בזה.

לא היה משהו אחר... (טוב, אולי על זה אפשר לוותר) אח"כ 'ספינת האהבה' עם קפטן סטובינג וכמובן בערב שוב כולם מול 'סיבה למסיבה' עם רבקה מיכאלי והפינה של שלמה ניצן. היום מה יש להם? את ההוא עם האצבע שמנג'ס "שלא יעבדו עליכם"?

איזה כיף היה לנו בזמנים ההם. איזה מזל שזכיתי להכיר את כל זה.

טלפון חוגה וטלפון לחצנים (מי שהיה לו אלחוטי בבית נחשב למפוצץ בכסף), הדבר שהיה הכי קרוב למחשב זה היה 'אטארי'. כמה חרשנו על זה אני והאחים שלי.

היינו חוזרים הבייתה מבית הספר ולפני השעה 16:00 אף אחד לא העז לצלצל באינטרקום לקרוא לי לרדת למטה. אם כן, אמא שלי הייתה מבקשת שאגיד לו יפה שאני לא יורדת עכשיו ושלא יצלצל יותר לפני שעת סוף העוצר.כן, פעם זה היה ככה,משמעת זו משמעת..

אוטו גלידה היה עובר בקיץ בשכונה, הייתי רצה לאמא שתביא לי מהר כסף לפני שהוא יברח, ויורדת מהר למטה לקנות לי ארטיק מסטיק.

קפצנו בחבל, שיחקנו בגומי, אספנו את 'חבורת הזבל' והחלפנו מכתביות...

אם היינו רואים בטלויזיה גבר ואישה מתלטפים קצת זה היה וואו.היום כבר רואים אקט מלא, עירום מלא ופורנוגרפיה חופשי.

 ומה עם 'חיים תדליק את האורות בבקשה'? וכל שאר הפרסומות של פעם.

אני די מרחמת על הילדים של היום שחיים בעידן האינטרנט המנוכר שהופך את החברה

ואת החיים ליותר קרים והרבה פחות נגישים במובן הפיזי.

הכל פרוץ, הכל יותר מדיי מתירני... הפרסומות, הסרטים, תכניות הטלויזיה.

הורים שמלמדים את ילדיהם אנגלית כבר מגיל 4 ומגדלים את ילדיהם להיות "הכי טובים".יוצרים פער מעמדות וחיי תיסכול לילד. 

החברה קרועה ומשוסעת בין העשירון העליון לעשירון התחתון. הורים שלוקחים את הילדים בגיל 8 למכון כושר ולקורס על יציבה נכונה והדרך הטובה ביותר להתאפר.

אמא שלי לא הרשתה לי להתאפר כשהייתי נערה, לא הסכימה שאעשה חורים באוזניים

אפילו... היום הבנות מקיימות יחסי מין בגיל 11, בגיל הזה התביישתי עוד לתת נשיקה.

שיחקנו במסיבות הכיתה 'סטירה נשיקה' או ' 7 דקות בגן עדן' ורקדנו סלואו עם מרחק נגיעה. מי אמר זוריק ורוחל'ה?

כשהביאו תקליטן למסיבת יומולדת זה היה משהו משהו... אקסטרא אורדינר.

סמנתה פוקס, סנדרה, ג'ייסון דונובן. (טוב נו, שנות השמונים לא עשו טוב למוזיקה). 

הייתי נערה מקובלת ואני זוכרת את כל הצעות החברות המבויישות ואיך אני התרגשתי מכל אחת כזו.שמו לי אותן בתיק או העבירו עם חברה.  היום הצעות החברות בטח נשלחות ב- SMS. איזה בעסה. ממש.

בקיצור, קצת מפחיד לחשוב מה יהיה פה בעשור הקרוב והלאה. אפילו מדכא...

כשאספר לילדיי מה שאני עברתי בגיל שלהם, את החוויות שלי ואיך העולם נראה אז

הם יגחכו ובטח לא יבינו איך יכולנו לחיות פה בלי סלולרי, בלי מחשב ובלי נינט.

מה אספר? שהייתה מלחמת גוג ומגוג בין עפרה חזה וירדנה ארזי, שקראנו להיטון ותכנית המוזיקה היחידה שהייתה היא 'עוד להיט'. נינט? נו באמת... 

מה אספר? שאי אפשר היה להשיג אפאחד כשהוא היה מחוץ לבית, שהתקשרנו ברחוב

מטלפון ציבורי עם אסימונים, שמחשב היה דבר גדול כזה ומגושם ומעט אנשים זכו לו.

שהתרגשנו מאי.טי (מתה עליו, המתוק הזה) וצפינו באדיקות בכל אירוויזיון. 

אני יודעת שהרווחתי שהכרתי את העולם הזה כפי שהיה, היה בו כזה יופי...הייתה בו בתוליות, תמימות. אומנם הטלויזיה הייתה בשחור לבן,

אבל כמה צבע היה בחיינו, כמה צבע...