זו תקופה שכזאת, קר והכל אפור ורגיל מסביב, הגרון כואב לך

נחמד בכלליות ויש גשם בחוץ ופוך וקשה לקום...השעון המעורר שלך מצלצל כרגיל ב10:30 עוד קונספירציה מרושעת נגדך 

אתה קם חצי אוטומטית חצי עצבני מכבה אותו וממשיך לישון גם ככה זה רק ב12:00 שאתה צריך להיות בעבודה.

אתה יודע על מלא דברים שכבר מזמן היית צריך לעשות אבל אתה כל הזמן דוחה אותם אתה מרגיש קפוא, משותק, מכווץ מסכן כועס וכל כך קטן... נותן לחיים לקחת אותך בקום שאתה תיקח אותם. ואתה יודע הכל ודוחה למחר ולמחר של אחרי אתה יודע ופשוט לא עושה.. בפנים בפנים אתה יודע שהכל קטן עליך אבל הקול הזה שצועק לך כמה אתה גדול ומוכשר, נורא חלש פתאום וכמעט שלא שומעים וזה גם נורא נוח להתעלם, נוח.

זה הרבה יותר פשוט לבכות על כמה שהכל קשה ואכזרי על כמה שלבד, שהעולם דפוק ולא צודק וצריך להילחם על מה שמגיע לך! הפרנציפ הזה שפתאום תופס מקום כל כך חשוב בחיי היום יום שלך ושעליו תבזבז את כל האנרגיות שלך בתואנה שהנה אתה עושה משו עם עצמך עם החיים ובעיקר דואג למה שקורה סביבך. אתה לא אדיש..חס וחלילה! והכי כיף בתקופות האלה זה כשמתחילים לחשוב על פעם. על איך שפעם היה טוב? איך פעם הייתי רזה? איך פעם הייתי תותח? כמה דברים הייתי מספיק לעשות פעם? איך פעם? איך פעם? ואיך? איך לעזאזל לא היום...

כמה ספורט הייתי עושה פעם...חבל לכם על הזמן איך הייתי רץ 5 ק"מ בים שלוש פעמים בשבוע ועושה עשרת אלפים שכבות שמיכה ואוכל רק דברים בריאים..איפה היום... בצבא הייתי שפיץ על ובבי"ס כולם היו מתים עלי, איזה נוסטלגיות...אחחח מחמם את הלב....ברגעים האלה הדבר שהכי בא לך לעשות זה לרוץ למטבח ולדחוף לפה אפשר גם ישר לתוך הבטן השמנה שלך חצי מהעוגת תפוזים שאמא אפתה אתמול, כדי שיהיה מה לכבד(אהה אתה גם גר אצל ההורים אבל זה רק כדי לחסוך כסף, עד שתסתדר) ואתה יושב ככה וכל הפיררוים של העוגה נופלים לך על החולצה ועל השולחן ועל הרצפה (אם יהיה מזל אולי אפילו תנקה אותם) ויש לך מלא סיבות להיות צודק... זו הרי רק תקופה שכזאת, אתה שם את הראש כי זה כבר 4 בבוקר גם אין לך כוח לצחצח שיניים, הכרית לא ממש נוחה משהו מפריע לך אתה לא בטוח מה זה

חושב על מה שעשית היום, על מה שתעשה מחר ונרדם...

וככה עובר לו עוד יום, שלם

כן זו תקופה שכזאת וזה עובר.