לילדי החמוד, שלום!

לא קשה לתאר ממה שהנני מושפעים ביומיים האחרונים. ביקור מפקדכם, עורר גל התלהבות ביישוב כולו, וכמובן שגם עליי.

מי ייתן וזו תישא גם פרי, ותרגישו גם אתם שלא התלהבות שווא הייתה סביב מאורע זה, ויקומו המוני בחורי ישראל ויילכו למלא את תפקידם, אשר גורל תקופתנו המרה הטיל עליהם. זוהי תפילתנו – ותפילתכם.

מרותקת על יד ארגז הרדיו, שמעתי את דברי המפקד, כשאתמול בזמן האסיפה שנערכה בתל אביב, שודר החלק הראשון לכל קצוות הארץ.

חבל שלא הייתה לי הזדמנות לראות מעמד זה במו עיניי. ולכשקראתי שילדי גבעת-ברנר הצטופפו על יד השרוול השמאל של המפקד בכדי לזכות מזיוו של מגן דוד ענוד על מדי חייל, הנושא אותו בגאווה, חשבתי בליבי שגם אני, לו הייתי שם, ודאי בדיוק כמוהם וכאחד הילדים הייתה התנהגותי...

את כל היתר, מה שאינני כותבת סביב מאורע זה, תבין לבד. אני מקווה שלא קשה הדבר.

הבטחתי במכתבי האחרון למסור לך קצת על הגיל בשייח-א-ברך, ושמיעת דברי הביקורת על הספר מעגלות. ובכל, לא ידוע לי באם ביקרת שם, איתי בכל אופן לא. כבר תשע שנים שאני בארץ, אבל ביקור למקום כה מעניין, לא עשיתי. השם ש.א.ב. מקורו מאגדה מוסלמית. לשייח אחד, היה עבד אשר נהג להתפלל יום-יום. בזמן התפילה, היה כורע ארצה ומנשק את האדמה. פעם סיפרו לאדונו על כך. זה עקב אחרי עבדו, ומצאו מתפלל ונוטל את ידיו ממים שהיו בכד. ברק בערבית זה כד. הוא שבר את הכד, ובאותו מקום איפה שנשפכו המים, נהפך מייד לנחל. העבד ניבא לאדונו שיחלה קשה, ותרופתו לא תוכל להיות אחרת מאשר רחצה במי הנחל. וכך היה הדבר. מאז, הערבים היו מאמינים בדבר, והחולים היו נשלחים הנה לריפוי. הם מביאים גם עכשיו בחג מסוים שלהם, אוכל וכסף לקברו של שייח א ברק. נכנסו לתוך החפירות, אלה הם שרידים של עיר "בית שערים". בימי קדם אסרו לקבור את המתים במקומות קדושים, ולכן עיר זו הייתה משמשת מקום בו היו מביאים את המתים לקבורה. כמובן, שאלה היו על פי רוב בעלי אמצעים ויכולת כספית. הקברים חצובים בתוך הקירות ומקושטים בכל מיני ציורים שהשתמרו מאז ימים אלה. המון כתובות שבמשך הזמן הצליחו לפענחן. הן כתובות רומאיות, יוונית ועברית. עדות לכך שהקברים הם של יהודים, היא המנורה עם שבעת קניה, וקישורים של בית המקדש. חושבים שכל זה השתמר מאז חורבת בית שני, והמאה הראשונה אחרי זה. ראינו גם את החפירות, איפה שנמצאו שרידי בית כנסת. זה היה דבר כביר. הוא היה משמש מרכז מסחרי וכלכלי כאחד בימים ההם. ראינו גם שרידי בית כנסת. זה היה דבר כביר. הוא היה משמש מרכז מסחרי וכלכלי כאחד, בימים ההם. ראינו גם שרידי בית חרושת לזכוכית. כל העקבות מעידים שהחורבן בא עקב שריפה, בזמן מרד בר-כורבא. לא ארבה יותר על נושא זה. נהניתי הנאה רבה, ואפילו יותר מראיית בתי השיכון בתל עמל... מה לעשות, אין לי כיום כל גישה ויחס לדברים שקשורים עם בעלי הבתיות.

את הטיול עשינו באוטו משא, פתוח לכל הרוחות, והתעייפנו כהוגן. חלק התקרר אפילו. הרי אנחנו אזרחים אנשי בשר ודם, ולא כמוכם החיילים, שהפכתם גופכם לפלדה...

עייפה ורצוצה נסעתי לחיפה. לא יכולתי לוותר מלשמוע את מחבר הספר מעגלות, מלץ, מדבר. כתבתי לך כבר פעם, שהתרשמתי חזק מספר זה, וראיתי שכך רבים כמוני. ובערב נהרו המונים ממש לאולם.

כל אנשי המשקים שבסביבה, באו לשמוע ולהשמיע דברי ביקורת על נושא שלא רבים בתקופתנו העזו לנגוע בספרות ימינו, ויכולת לראות בצוותא אנשי עיר וכפר, משתפים פעולה בשטח התרבותי. מי ייתן ובכול יהא כן להבא. נדרשת השפעה הדדית ומרגישים טוב עד כמה שהיא חסרה ולאיזה תוצאות חוסר השיתוף בין העיר והכפר מביא איתו.

אפריים רוזנר היה הראשון בין המבקרים. אינני יודעת באם קראת את הספר, ולכן אתקשה גם במסירת הדברים. אציין רק בקווים כלליים מה הייתה טענת המבקרים. ספר זה, המתאר חיי קבוצה, הוא כמעט הראשון, או הראשון, שלא מתאר אותם בהתלהבותם, בכיבוש שממות ואורות וחוזר חלילה. לפנינו החיים האפורים היום-יומיים, בכל מערומיהם. אדם הקבוצה, האדם הפשוט, הקטן, המתלבט קשה בדרכו. מרבה במסירת הצללים דווקא. אולם המסקנה שאליה מגיע המחבר היא, שלמרות הכול, כדאית היצירה, יש לה טעם רב היות ומקורה ומטרתה נעלה ונשגב.

המבקרים טענו, שלא את כל הטיפוסים מלווה המחבר מתוך אור זה, ודווקא אלה שמצטיינים ברגשות נעלים, הם לא חברי הקבוצה, כמו החובשת והרופא. אין החוליות, שממנה נוצרה היצירה, קשורות באופן כזה, שהגיונית היא המסקנה שאליה המחבר הגיע. יש דיספרופורציה גדולה בכך. הרבה מומנטים מכריעים לא הובעו בכלל בספר וגדולה ההתמרמרות על כך. גם תפקיד הפועלים והאור בו הם מוצגים, אינו נכון, לפי דעת המבקרים. בכיוון זה הביעו אנשי המשקים את ביקורתם. שמעתי רק את הקטגוריה, ומזה רק חלק. רשומים עוד 10 חברים לרשות הדיבור. הפסיקו באמצע, והיום צריך היה להיות המשך, ותשובת המחבר. לא יכולתי לצערי להשתתף, היות וזה מתחיל בשעה 8 ואני יכולה להישאר לא יותר מ-9, ומה אספיק? באמת מצטערת, אבל מה לעשות? על הרבה דברים אני מוותרת בגלל מקום מגוריי, וגם על זה חל אותו גורל.

ואצלך, קינדה-לי? מה שלומך? כולי דאגה לבריאותך. ההחלמת? איך אתה מרגיש? ואיך מתקדם העסק שלך? הכוונה היא לתפקידך הראשי, אחרי יום האימונים, כביסה . כובסת שלי, חה-חה. אני מספרת לכולם על ההתקדמות הגדולה בה זכית שם. ומספר העצלים הולך ורב, או להיפך? עד סוף המלחמה, מי יודע עוד מה שתלמד. בתור ציון טוב אני שולחת לך חבילה, ובה מנה נוספת של סבון. בחבילה נמצאים: שירו של החייל דב חומסקי, סבון, משחת שיניים, בלוקים ומעטפות. בחפץ לב הייתי שולחת לך חוץ מהדברים היבשים הללו, גם דברי מתק, אבל זה אסור, והסליחה איתך. באמת כל פעם שאני רוצה לשלוח לך משהו, אני מתקשה מאד. מה אפשר אחרי הכול לשלוח, באם לא דברים טובים? ואתה בכל פעם מפתיע אותי במתנה אחרת, ומצפוני נשאר חייב לך...

אין דבר, יגיע זמן ואסלק לך את החוב בריבית. גמור רק מה שיותר מהר, ותוכל להיווכח. את תמונת הצייר שעליה כתבת, לא קיבלתי. אני חושבת שהוציאו אותה. חבל מאד, זה הרי לא צילום, ועבודה לא מעטה ודאי הוכנסה בה. ומי צריך את הפרצופים שלנו?

מהבית לא קיבלתי כלום. שלחתי את מכתבך.

הייה בריא וחזק חיילי, וילדי כאחד.

נשיקות רותחות בלי סוף,

שלך באהבה,

דורה.

ד"ש מצפרה, קרובינו ומכרינו.