הוא ניצב שם, זוקר את ענפיו אל על. בשקט . מתחיל להניע את איבריו הפנימיים לכדי צמיחה. כל ענף רוחש את המיית החיים בניצן קטן. אני אוהבת להתבונן בדברים הקטנים של החיים כגדולים. הזזתי לפני כמה זמן את הפסיפלורה מדרכו, טרם תתחיל להתפשט מולו, ללא בקשת רשותו כמו שהיא תמיד עושה, עם כל אחד. השלתי מאחד מענפיו צמיד חוט תיל אשר אחד הילדים חבק בו באחד ממשחקיו. הוא נשם לרווחה. יום חולף ונדמה שהוא נושם את השמש לתוכו במהירות, עליו רעננים, נפתחים לפני בהדר ירוק וגדוש עורקי חיים. עוד מעט וירחש תאנים, נוטפות מתיקות, בשלות, בשרניות, מצוידות בכל הדרוש לתפנוקי פי. ואז ישוב, מתישהו, לדום.

מחזוריות. כמו בחיים, כמו בזוגיות, כמו בילדים, כמו בּפְּנים המדגדג את תודעתי. 

וללא קשר:

מרגישה את אווירת החג מתחילה להתקשקש בי .. הך, איזו חגיגיות תחושתית, שמחה.