אנחנו בדרך לעוד פגישה חדשה, מדמיינות מי יפתח לנו את הדלת.

מהעבר השני קורה קול "רגע"! בדרך כלל זה יהיה אותו הקול ששוחח איתנו בטלפון בשיחה הראשונית. הקול שהסביר שהוא רוצה, או חושב, שהוא עומד לעבור כך וכך, וכך נוצרה איזו אינטראקציה בסיסית בינינו.

נפתחת הדלת. והנה החיוך בסופו של יום עבודה שיגרתי של לקוח פוטנציאלי שהוא בעצם קודם כל אדם שחי חיי שיגרה. אך ברגע ששיגרת היום מופרעת בעזרת דמויות שאמורות לייצג את הפן "האסטטי" שבחיי היום יום המשפט הראשון בפתיחת הדלת :"אל תשימו לב לבאלאגן..."!!!

אומנם נכון, העין שלנו היא עין מקצועית אולי אפילו בלי להגזים "ביונית " בלראות ולקלוט את הדברים הקטנים (הכלים במטבח.. העציץ הנבול, התמונה שעל הקיר...) אך לשם כך קראתם לנו, לעשות מעין סדר בבלאגן, סדר בחיים " החדשים". ליצור חיי שיגרה גם אם משנים את התפאורה.

במרתון של החיים , עבודה, ילדים, נכדים הכל עמוס ומבולגן. האתנחתא והרצון לעשות משהו שונה מתקבלים כהתנצלות על הבלאגן הסביבתי בכלל, למה?

העין שלנו ראתה כבר הכל, גם אם הבית מסודר כמו מוזיאון, נקי ומטופטפ ברגע שאנו ניכנס התחושה הראשונה שלנו תחייב, ולא הסדר או הבלאגן. גם אנחנו מרגישות כך ובמבט אחת לשניה , אנו מבינות כבר את נושא הבלאגן, גם אם באמת בגדים פזורים בסלון, כביסות, כוסות במטבח , סך הכל אנחנו נכנסות לחיים ולסביבה הכי מרגיע וטובה שיכולה להיות לאדם: בית!