בשנה האחרונה הוא מלווה אותנו מקרוב. מה מלווה, עוזר. מה עוזר, מחלץ ממצבי מצוקה.

ראיתי אותו עכשיו לרגע בשדרות רוטשילד צומת בלפור, בהמתנה לרמזור שיתחלף, עומד קטן כחול על כתפו של איש גדול, כל חייו ביקש ציפור אחת קטנה שתעמוד לימינו, על ימינו או על שמאלו, ומשהתחלף הרמזור קטף אותו האיש מעם כתפו חפן בכף ידו התחיל ללכת, הולך לו איש קירח בשדרות רוטשילד תוכּון בכף ידו, קפאתי על עומדי ועל אף שידיי עמוסות היו, עמדתי נטועה מתבוננת באיש הולך בשדרה ציפור ירוק אדום בידו כאילו כלום. פתאום האיש רוכן אל שולי השדרה התוכּון התעופף האיש מתכופף קוטף מניח על כתף ממשיך ללכת ואני שואלת איך, הרי גּוּגִי ואנוכי חולמות על תוכי יוסי שיבוא ישב איתנו לא נחפּוֹן אותו לא נכלא הוא יעוף ואיתו נמריא שהרי ציפור הוא אנחנו אנשים שעל כן אני שואלת איך זה תוכי קטן צועד לו בשדרה ומשיבה לעצמי שיותר טוב לי לא לדעת, קצצו לו את הכנפיים הוא  לא יכול לעוף.

תוכי יוסי שלנו לא יושב על כתפו של איש. תוכי יוסי שלנו קורע את השמים ממלא אותם צרחות. יש לו מקור אדום מעוקל, הוא ירוק הוא יפה הוא חבר, בשנה וחצי האחרונות מלווה אותנו מקרוב. מה מלווה, עוזר. מה עוזר, מחלץ ממצבי מצוקה.

זה התחיל אחר צהריים מאוחרים אחד לפני למעלה משנה בחוות הסוסים בבית יהושע, גּוּגִי אז בת פחות משנתיים, מוקסמת מסוסים, רוצה לרכּוֹב ועכשיו, לא מבינה למה אני לא מושיבה אותה על סוס, לכי  תסבירי שלא מעלים תינוקות על סוסי רכיבה, ערב ירד, הסוסים נשטפו הובלו לתאים, היא עוקבת אחריהם מובלים לאיטם לתאים ואני חושבת – מסכנים הסוסים, נידונים לחיות מבודדים, בטבע הם חיים בלהקות זקוקים לחברת בני מינם.

חושך ירד, אני אומרת שהסוסים הלכו לישון ואנחנו הולכות הביתה, היא תובעת להיפרד, הולכות לרחבה שבחזית התאים, אני מרימה אותה על הידיים, סוס יפה תואר מרכין ראש לעברה היא מלטפת לחי פנים רעמה הוא שולח לשון היא נבהלת מתענגת אחר שולחת אצבע אל אף לח. טוב, די מתוקה, את כבדה לי בידיים, יאללה הביתה, הולכות לעגלה, כיבו את האורות וחושך, צריך לצאת לכביש הראשי, גּוּגִי מסרבת לעלות לעגלה מושיטה לי יד שאוליך אותה, וואיי וואיי, ביד אחת אני מובילה תינוקת בשנייה מוליכה עגלת תינוקות עמוסה תיק בגדים חיתולים בקבוקי מוצצי מעיל שלה מעיל שלי כבר קר בשמיים בדל ירח כרות ומצולק, השביל שמוליך לכביש הראשי לא סלול, הולכות לאט מגיעות לכביש, חושך, תעלי לעגלה גּוּגִי נרוץ הביתה, אבל היא מסרבת, עומדות בִּקְצה השביל בחושך אישה עגלה תינוקת, גּוּגִי, בואי תעלי לעגלה, אימא ואבא מחכים, לא, היא אומרת, מושכת כתפיים זעירות בצומת חשוך, את רוצה שנלך ברגל, אני שואלת מטומטמת כורה לי בור, כן, היא אומרת, לא, אני אומרת, בואי, מנסה להכניס אותה לעגלה אבל היא מתנגדת מתפתלת מקשיחה גוף קטן. טוב, אני אומרת, נחכה, ולעצמי אני אומרת - נעמוד כאן עד שיימאס לה, ומיד חושבת - מה אני מטילה אחריות על תינוקת, אין מצב להכניס אותה לעגלה בניגוד לרצונה אין מצב ללכת ככה בכביש ללא תאורה, הבית נדמה עכשיו רחוק, אני מטכסת עצה והנה הוא בא, המסייע. את יודעת מי מחכה לנו בבית, אני שואלת, קולי מלא הפתעה הבטחה. כן, היא אומרת, מלאת ציפייה, "כן" שפירושו לעולם "ספרי לי". תוכי יוסי, אני אומרת, תוכי יוסי, היא שונה, מהפכת את השם בראשה. תוכי יוסי מחכה לך בבית, עומד על עץ קורא גּוּגִי גּוּגִי. היא מקשיבה פעורת פה. בואי נלך אליו מהר, אני אומרת, מעלה אותה לעגלה חוגרת רתמות הנה אנחנו מפליגות בכביש, תוכי יוסי, אני מספרת תוך כדי הליכה, מקור אדום כנפיים ירוקות, מתגעגע אליך, עומד בראש עץ צועק את שמך, כבר מגיעות לצומת מואר, בטוח, הכביש הראשי סלול יש מדרכות, אנחנו פונות לכביש המוביל הביתה, תוכי יוסי חכה לנו, ובכביש המוביל הביתה מתחילה לרוץ עם העגלה חרק'ה תינוקות היא מתגלגלת מצחוק.

או דרך משל רביעי שבוע שעבר אחר צהריים מאוחרים לוקחת אותה מהגן מכניסה למכונית חוגרת בבוסטר מפליגות הביתה מדברות תוך כדי נסיעה היא פרפרי אדום אני דגי דג, שבוע קודם הייתה היא דגי דג אני הייתי פרפר, מדברות תוך כדי נסיעה, בת שלוש וחודש וחצי, מופע שקיעה מרהיב חינמי, תראי את השמים, אני אומרת, והפרחים בצידי הדרך, תמיד עיניה לוכדות את הפרחים, אָקַצְיָה זהובָּה שלו של אהובי שופכת זהבה, כמותו גם אנוכי שנים עפה מטורפת בכבישים עכשיו תינוקת חגורה לי מאחור מה תינוקת ילדה מדברת כמו גדולה חכמה יפה מצחיקה, אָקַצְיָה זהובָּה, אני מראה לה, שופכת זהבה, אני שואלת אם תרצה לשמוע את הדיסק שלנו, כרמלה עם פאקו איבנס, מה ששמעתי אני בילדותי שומעת היא עכשיו, שמענו את זה אתמול, היא אומרת, שפירושו כבר השמעת לי את המוסיקה הזאת אני מכירה ואוהבת אותה, ולפתע קריאה "מוצצי". וואיי! שכחתי לקחת מוצצי מהגן. ביד אחת אני מגששת בתיק שלה על המושב שלצידי בניסיון למצוא מוצצי, אין. וואיי וואיי, אנחנו לכודות בפקק תנועה, פניה מתכרכמים, מוצצי, היא שונה, ואני אומרת, גוגי תיכף נגיע הביתה בבית יש מוצצי, כבר דמעה במורד לחייה, לשווא אני הופכת את תיקה, צריכה להיזהר, מכוניות מלפני מאחוריי משני צידי, אין מוצץ, מה נעשה, האם נעצור בסופר ליד איקאה, עד שנגיע עד שנחנה עד שנמצא מוצצי לבני שלוש ומעלה, מה לעשות שלא תתחיל לבכות, אופס, הנה הוא בא מתוק שלי אהוב, מתדפק מקור אדום על חלון מכוניתי, אני פותחת חלון קוטפת תוכון מושיבה אותו על כתפי, את יודעת את מי ראיתי אתמול, אני שואלת, קולי מלא הפתעה הבטחה, כן, היא אומרת, שני טורים של דמעות רצים במורד הפנים הקטנים, תוכי יוסי, אני אומרת, מוחאת כפיים, הוא שאל איפה גוגי, וכאן נפתח סיפור על תוכי יוסי ואישתו שנולד להם גוזל תינוק ובהמשך סיפור על ילד שנורא רצה תוכי ופגש את אדם חבר שלי שיש לו חנות חיות, אדם לקח את הילד לחנות נתן לו במתנה זוג תוכּונים צבעם אדום ירוק צהוב ועוד נתן לילד כלוב ואוכל של תוכונים, הילד הגיע הביתה פתח את הכלוב הניח להם להתעופף, כן, היא מקשיבה קשב רב, אנחנו כבר קרובות לבית, הגענו לכיכר הג'ירף מחוט תייל, ובוקר אחד הילד מצא ביצה קטנה בכלוב ובעבור ימים מספר בקע מן הביצה תוכון גוזל כזה קטן, אני מקרבת אצבע לאגודל מראה לה כמה קטן הוא הגוזל, היא מחרה מחזיקה אחריי מקרבת אצבע לאגודל, תחזיקי אותו, אני מושיטה לה גוזל בטן צהובה גב ירוק מקור סגול, עברנו את כיכר הטווסים הגענו הביתה חונים, אופס, הגענו בשלום בלי בכי ודמעות, יש לנו שני זוגות תוכּונים ואחד תוכי יוסי על כתף.

אז אתמול ראיתי אותו בשדרה מהלך על כתפו של איש שאולי כל חייו ביקש ציפור אחת קטנה שתעמוד לו על ידו או על כתפו. אשר לי, לעולם לא אפסיק להתגעגע.

הייתה לי חברה טובה ומצחיקה איתה יכולתי לדבר על כל דבר. לפני מספר שנים הלכה לבית עולמה ומאז אני מדברת לתוכי.

---

ציפור אחת קטנה / יחיאל מר

אקציה זהובה / נתן יונתן