אנשים תמיד זהירים בכבודם, הם רגישים מאד כשמדובר בזכויות שלהם, רגישים פחות כשמדובר בזכויותיהם של אחרים. "מה ששנוא עלייך אל תעשה לחברייך " נכתב בתלמוד הבבלי (מסכת שבת, דף לא, ע"א). והכוונה ברורה ביותר כשאתה לא אוהב שמתנהגים אלייך בדרך מסוימת אל תנהג כך באנשים אחרים.

רובנו מתייחסים בכובד ראש רק לחלקו הראשון של המשפט, מקפידים הקפדה יתרה בכל מה ששנוא עלינו, מטיפים מוסר בצדקנות אין קץ על דברים שאנחנו עושים בקלות ראש לאחר. פעמים רבות (רבות מידי) נתקלתי באנשים שבהיסח הדעת אפילו, נהגו בחברם כאילו הוא אבק ברוח. אנחנו יכולים להיתקל בהתנהגויות כאלה באנשי ה"אני רק שאלה" , כאלה שנדחפים לפנייך בתור הארוך בטבעיות גמורה כאילו האדם הממתין לתורו לפניהם חייב לפנות להם את תורו, הם לא טורחים כלל לבקש את רשותו , הם פשוט לוקחים את מקומו בשם ה "זה רק שנייה", אבל הם ממש לא אוהבים שעושים להם את זה. אף פעם אי אפשר לדעת מי האדם שאת זכותו אתה גוזל, אולי הוא ממהר? אולי הוא ממש חולה? אולי הוא עצבני מאד עכשיו כי קרה לו משהו מאד פרטי? ההנחה הזאת שכולם צריכים להיות ערים לכך שאתה ממהר ו"זו רק שאלה", היא ברורה לנו כל כך כשמדובר בצרכים שלנו, ברורה הרבה פחות כשמדובר באדם אחר שאת שמו איננו מכירים.

שאלה פשוטה ומכבדת כמו " אפשר להיכנס לפנייך, אני צריך רק לשאול שאלה קטנה", הייתה פותרת את העניין בהרבה יותר כבוד , כבוד בסיסי בין בני אדם, כי אם מחל האדם על תורו זה היה כי משהו שאל אותו והוא הסכים , זכותו לא נגזלה ממנו, נהגו בו בכבוד המגיע לו כאדם שהגיע לפנייך, ואם ממש לא מתאים לו מסיבותיו שלו, נו .. אז הוא לא חייב, ולנו אין זכות לגזול את זכותו של האדם הזה. יתרה מכך, אם האדם שלפנינו מוחה , תמיד ישנם את אלה שגם גזלו את זכותו וגם מטיפים לו בצדקנות אין קץ " שיהיה לך יום טוב אדוני, לא צריך להתעצבן" ובין רגע הופכים את האדם הזה לקטן קטן, הם הרי אדיבים שונאים את הכעס ומברכים את הכועס מבלי להעלות על דעתם שהם עצמם הכעיסו אותו. להתחבא מאחורי מילים יפות של " אור ואהבה" לא הופכות אותך לאור ואהבה, הן הופכות אותך לאדם לא מנומס שמלמל מנטרות שגורות וסתמיות. סתמיות משום שאתה לא באמת מתנהג לפיהם. היה אדם, הטרדת את רעך, בקש את סליחתו והנח לו את זכותו להתרגז.

חשבו האם היה נעים לכם אם משהו היה דורך על הרגל שלכם ואז הופך אתכם לקטנוניים אם זעקתם בכאב? אנחנו מתנהגים כך מבלי לשים לב פעמים רבות, אפשר לראות את זה כשמישהו חוסם אחר בחנייה "רק לרגע", ומונע מהחונה כחוק להמשיך ביומו, אנחנו רואים את זה כשאנחנו עומדים בתור ארוך בפנייה ימינה ונהג אחר עוקף את התור הארוך ונדחף לפנינו, אנחנו רואים את זה כשסיימנו לאכול במסעדה ושילמנו את החשבון ואנחנו מתעכבים עוד ועוד מבלי לתת את הדעת שאדם אחר ממתין למקום, " שיחכה" אנחנו אומרים בליבנו ועושים לחברינו בשנייה אחת את מה ששנוא עלינו. אנחנו רואים את זה כשאנחנו נותנים שירות ומזלזלים בלקוח כי " מי הוא?", כשאנחנו עומדים צמוד מידי לאיש שלפנינו בבית המרקחת, נחשפים לכל סודות מחלתו או אפילו שותפים מבלי שבחר לעובדה שיש לו כינים.. אנחנו רואים זאת כשאנחנו נצמדים לאדם לפנינו בכספומט ולא מניחים לו להתייחד עם המינוס שלו בפרטיות. כשאנחנו קוראים למשהו/י "שמנה /זקן/ מי יגע בך" לאנשים שאנחנו לא יודעים בכלל מה יש בעולמם, מותירים אותם להתמודד עם צער חייהם, עליו לא נדע לעולם , כי זה לא אנחנו. אנחנו רומסים את האחר וכואבים שעושים לנו את זה.

אני יודעת.. כי אני מטפלת.. אני רואה מה עושה מילה אחת לאנשים. אז אנחנו יכולים להמשיך להתהדר במילים גדולות של סליחה וקבלה ואפילו להתהדר בשלום עולמי ואנרגיה גלובאלית וכולנו אחד. אבל לעולם לא נהיה באמת אחד עד שלא ננהג באחר בדיוק כפי שאנו רוצים שינהגו בנו, לא נוכל לדבר על כבוד וכיבוד אם לא נכבד גם את זכויותיו של האחר ונבין שהאדם שמולנו הוא אדם בדיוק כמונו, גם בדברים הקטנים של קיפוח זכותו בתור ,של נהיגה המסכנת את חייו, של דיבור מזלזל ופוגעני בתחושה פנימית של "למה מי אתה?" אנחנו מתנהגים ככה כי לא באמת אכפת לנו, מזמנו, רגישותו, מצב רוחו או זכותו ההוגנת של האחר, אכפת לנו ברגעים אלה רק מעצמנו, ממה שאנחנו צריכים ומי ש"מפריע" לנו בדרך נו.. אז שיזוז. אותה התנהגות שאנחנו מרשים לעצמנו כשמדובר ב"חברינו", ומזעזעת אותנו אם מדובר בנו עצמנו. אז מי הוא בעצם האחר? האחד שאליו אנו מתבקשים לנהוג בדיוק כפי שננהג בעצמנו? הוא אדם עם רגשות וסדר יום ועניינים דחופים יותר או פחות ודברים להספיק, ואכזבות ואהבות וימים טובים יותר או טובים פחות.. בדיוק כמוך.