| שלום רב מתוקה! גוברת התשוקה להיות רגע קט בקרבתך, להציץ בפנייך. לחטוף גם שיחה קלה על כל מה שמעסיק אותי בימים אלו. הרי זה צורך נפשי, פשוט ואנושי שקשה להבין, מה מונע מהמחשת המשאלה הפשוטה הזאת. ונדמה לי שגם המלך היה נעזר על ידי כך שחייליו היו מתחסנים בנשימת אווירת המשפחה. ואמנם כרגע הותקנו תקנות המאפשרות לחייל המשרת שנתיים מחוץ לגבולות ארצו, ליהנות מחופש לביתו. ומה לעשות ואנוכי רק שנה מאז שעזבתי את הארץ... אבל חי אני בתקווה איתנה שקרוב יום הגאולה, והוא ישחררני ממועקת הבדידות והגעגועים. ועד אז צריך לכבוש את הכמיהה ולהסתפק בגשר מכתבים המעביר רגשות כמוסים אלה, כי אין מפלא. במשטר חיי אין כל שינוי. אני חוזר על פיסקה זו המגדירה בצורה נאמנה את מציאות חיי. וצריך להתרגל להפוגה זו, כי הרי אין החיים רצופים חוויות של אינטנסיביות מתוחה. ויש להניח שכך יהיה גם בתקופה הקרובה, כי גם זה חלק מהתכנית. מה שמעיק ביותר, חוסר ההמשך למפעלנו. ובמכתביי הקודמים הסברתי לך מה השפעתה של עובדה מכרעת זו, לא רק במשקל הכמותי של היחידה, כי אם התחושה הרגישה של כל יחיד בתוכנו ושל הכלל, נתון בהשפעה ישירה של הדאגה להמשך. כי דרכו של כל מפעל או שהוא מתפתח ועולה או שהוא שוקע ומתנוון. אולי קבוצת הקצינים עם המפקד בראש, יעמידו את הישוב ומוסדותיו על חומרת המצב. תפילה בלב שיצליחו... כפי שהינך רואה, הרי גם לא זכיתי כבר זמן רב לצאת קצת העירה וליהנות מתרבות ואוצרות אמנותיה, הנשמה מתייבשת פשוט בחדגוניות מתמדת של אורח חיי. אמנם הנני שקוע גם בפעולה מעניינת אותי במקצת, ושכתבתי לך עליה, אבל בזה לא סגי. הרי הינך יודעת כעת להעריך מה טעם בשינוי האווירה. יתכן שבשבתות הקרובות אזכה בכך. שלחתי לך כמה תמונות מהווי חיי כאן. יש גם חלק השמור איתי, ובשובי אראם לך. הרי הם בגדר סודות צבאיים. האם צדוק נתן לך את התמונות שצילם כאן? השתדלי להעביר לחנה בן-אשר את התמונות, בהן מופיע בעלה. הוא מרבה לבקשני שיסודר המשלוח. את התמונה המוגדלת שכתבתי לך אודותיה, טרם שלחתיה. אעשה זאת בימים הקרובים. ואצלך מתוקה, מה חדש? עברו כבר כמה ימים מאז קיבלתי מכתבך האחרון. מדאיגה אותי במיוחד המחשבה, כיצד תגשרי על פני תהום הדיספרופורציה של אורחי חיים, בועידה ובמקום. הבעתי חששותיי במכתבי הקודמים ביחס לשאלה זו. נדמה לי כמוצא ראשון, חתירה מתמדת לשינוי מקום עבודתך. מכל הבחינות רואה אני צורך דחוף שתגמרי אחת ולתמיד עם העבודה המפרכת גופך, ומעיבה על הרגשתך. ותביני פעם, כי אין זו בריחה מעבודה. נדמה לי שניסיון החיים לימדנו להעריך את גבול המותר בחיים מבחינת הדרך וההתאמה ליכולת הפיסית. ובשטח זה הינך קונסרבטיבית מאד. כמה בירורים שקיימנו ואת טרם הפכת את המסקנה המשותפת, הלכה למעשה. היי ילדה טובה חמודתי, התמידי בכתיבה. ולי – אל דאגה. אני מחבקך חזק-חזק בזרועותיי, ונשיקות לוהטות בשפע אהבה עזה, שמואליק ד"ש לצפרה |