"כשסגרתי את הטלפון הרגשתי שאני מתה. את מבינה כמה זה קשה כשהלב שלך צועק ואין מי ששומע? כמה זה קשה לדעת שהלב רוצה אך נשאר עם זה לבד? במשך חודשיים כאבתי את הפרידה. עם כל רגע שעבר חיכיתי שהיא תחזור, כמו בפעמים הקודמות. אבל ככל שעברו הימים ושום טלפון לא הגיע, הבנתי שהפעם זה כנראה סופי. החודש הראשון היה גיהינום. הבכי הפך להיות דבר שבשגרה. הלילות הפכו ימים, הימים הפכו לילות, והיו רגעים שחשבתי שזה לעולם לא ייגמר. אחרי חודש החלטתי שאני צריכה להמשיך בחיי. סינתיה ומישל אמנם עזרו לי, אך למדתי להכיר בעובדה שבפרידות אתה תמיד לבד. אף אחד לא יכול להרגיע את מחשבותיך. אף אחד לא יכול לקחת את הכאב כשהלב שלך נקרע מגעגועים. כשהבנתי את זה, התחלתי לעכל שאני לבד בתוך מסכת עינויים שתאריך הסיום שלה איננו ידוע. יום אחרי יום אימנתי את עצמי לחיות עם המחשבות, עם הגעגועים ועם הידיעה שלינדה שייכת לעבר. כמו שאומרים, "מה שלא הורג אותך – מחשל אותך", וכך היה. עד ששלשום בשעה שתים-עשרה בלילה, היא החליטה להרוס חודשיים שלמים של אבל על המת, שללא התרעה מוקדמת החליט לקום מקברו."
"אני לא מאמינה שהיא התקשרה אלייך. היא חתיכת זו..." אמרתי וחסמתי את פי מלהמשיך במסכת של קללות מהמובחרות ביותר.
"גם אני לא האמנתי, אבל אשקר אם לא אומר שזה היה הרגע המתוק ביותר בכל החודשיים האלה. זה היה כמו טיפה של דבש בים של מליחות. המצער היה שהבנתי שהזמן הזה שלא דיברנו לא ריפא אותי מהאהבה, כי הכול היה שם בדיוק כמו בפעם האחרונה שדיברנו. מוזר כמה מהר אנחנו מסוגלים לשכוח את הכאב לטובת רגע אחד של אהבה."
קטע מתוך הספר ללכת אחרי הלב סיפורה של אמה גונס
ערב נפלא לכולנו
ערב של ללכת אחרי האהבה
לא לברוח ממנה
 |