דודי נחום בשנות השלושים לחייו- התמונה היחידה שהשאיר וההקדשה להורי

בבית הישן גרנו בדירה שבקומה העליונה. למטה גרו סבא וסבתא ואיתם גר הדוד נחום, אחיו הגדול של אבא. 

"הדוד שלך יודע לתרגם את הקוראן לעברית ולאנגלית," סיפר לי אבא. "בתחרויות צליחת החידקל סיים תמיד במקום הראשון. הוא החדיר בי אומץ, לימד אותי להשיב מלחמה שערה."

בגיל עשרים ושתיים סיים הדוד את לימודי ההוראה, ולמורת רוחם של מוריו ושל מנהל בית הספר שבו למד, היה היהודי נעים ההליכות לבוגר המצטיין של המחזור. בבתי הספר שבהם לימד שָבה הבחור הצעיר את לב תלמידיו כמו גם עמיתיו למקצוע, והכול קראו לו מועלם נחום. למרות ההצלחה וההערכה שבהן זכה, הכמיהה לארץ ישראל והגעגועים למשפחתו, שעלתה לארץ עוד לפני שסיים את לימודיו, עשו את שלהם, ואחרי שנת עבודה אחת ברח מעיראק, והפר בכך את ההתחייבות לעבוד שם חמש שנים במקצוע. זמן רב אחר כך עוד פחד שמא ייתפס ויישלח לשם בחזרה.

הדוד נחום היה הבשורה והתקווה הגדולה של משפחתו.

"נחום יפתור את כל הבעיות... כשנחום יבוא הכול יסתדר..." די היה בהזכרת שמו כדי להפיח תקווה בלב כל אחד מבני המשפחה.

אחרי שהעפיל לארץ הצטרף הדוד לצוות ההוראה בסמינר למורים בירושלים, שם לימד ערבית ואנגלית. בשנה השנייה של עבודתו התאהב הדוד במירה גולדברג, מורה שעבדה גם היא בסמינר, וכמעשה אבותיו פנה לאביה וביקש ממנו את ידה.

במשפחה שלה עשו מזה "חגיגה". הדוד הושם ללעג ולקלס ורוחו נשברה. הוא עזב את הסמינר, נטש כליל את מקצוע ההוראה, ומצא מִשרה של פקיד זוטר במשרד הביטחון.

הדוד הסתגר בחדרו וגם מבית הכנסת הדיר רגליו. לא התייצב שם אפילו ביום הכיפורים.

הוא עישן ללא הרף, שתה קפה שחור ללא הפסקה, ונדמה היה שכל מזונו קפה וטבק. פעם בחודש יצא למסלולו הקבוע: בנק, ביטוח לאומי ומכולת.

סבא וסבתא אף פעם לא חייכו. לא צהלו בפורים ולא עלזו בשמחת תורה, אבל ידעו לבַכות את תשעה באב ולהכות על חטא ביום הכיפורים.

"אם אתה צריך עזרה בשיעורים, תשאל את נחום," אמר לי פעם אבא, "הוא מאוד ישמח לעזור לך." 

פעם ירדתי אליו עם חוברת עבודה באנגלית שקיבלתי לחופש הגדול. כל חלונות חדרו היו סגורים, התריסים מוגפים, ורק מנורה קטנה הטילה אור צהוב על העשן שנפלט מנחיריו, ויצרה צללי דמויות שעלו ונמרחו על תקרת החדר האפורה.

"מה פירוש המילה קוֹמיוּניקיישן?" שאלתי אותו, והוא כיבה מיד את הסיגריה, לגם לגימה ארוכה מכוס קפה שניצבה על שולחנו, ושלח מבט בוהה בקירות הערומים שמנגד לו.

"קומיוניקיישן זה הִתקשרות," אמר, ואפילו לא הסיט לעברי את מבטו, "וגם... העברת ידיעות," מלמל אחרי כמה שניות.

אחרי שסבא וסבתא מתו פרש הדוד לגמלאות, ואבא ניהל את ענייניו.

פעמיים בשבוע הוריד אליו סיר עם אוכל שאמא בישלה, ומדי שבוע לקח את בגדיו לכביסה. אבא התחנן לפניו שיאכל איתנו, אבל הדוד אף פעם לא עלה.

קומתו נותרה זקופה והילוכו גאה, אבל עיניו כבו. רק לעתים רחוקות ראיתי אותו ברחוב. הוא חייך ודיבר אל עצמו, ואני עברתי לצדו השני של הכביש.

אבא נועץ בטובי המומחים שבדקו את הדוד והמליצו לאשפז אותו בבית החולים הפסיכיאטרי בטלביה.

"אם אתה אומר שזה טוב בשבילי, אז אני אלך לשם," אמר הדוד. תמיד עשה את מה שאבא ביקש, אבל נראה היה שהנושא לא מעניין אותו כלל וכלל.

"מה שלומך, נחום?" שאל אבא את הדוד כשיצא משם לחופשה הראשונה.

"האנשים שם... הם לא בדעתם," אמר הדוד, ואבא השפיל את עיניו. 

בחופשות הקצרות לקח אותו אבא לבית קפה או לסרט, ובחופשות הארוכות יותר טייל איתו ברחבי הארץ. פעם שכר סירה ושט איתו על הירדן.

"כמו בחידקל," אמר אבא. "אתה זוכר איך לימדת אותי לשחות?"

"דומה," אמר הדוד וחייך, וגם עיניו של אבא חייכו.

לפני כל פסח, הפציר בו אבא שיסב עמנו לליל הסדר, אבל רק פעם אחת התרצה הדוד ונעתר לתחנוניו. אבא עלה הביתה ושר את "לכה דודי", ובמשך כל אותו יום הוא לא הפסיק לשיר.

בליל החג עלה הדוד והגיע אל סף דלתנו. קולות מצהלות הצחוק של אחי הצעירים הדהד בחלל הבית.

אבא פתח בפניו את הדלת, והדוד נרתע לאחור. "אולי בפעם אחרת?" אמר וסב על עקביו.

אבא ניגש אליו, אחז בו בעדינות והושיב אותו על הכיסא שלידו. "תתחיל, נחום," אמר וחייך חיוך רחב.

"בעל הבית צריך לנהל את הסדר," אמר הדוד, ואבא נטל את בקבוק היין ומזג כוס ראשונה.

"תזכיר לנו, נחום," אמר אבא והביט בעיניו של הדוד. "איך מברכים על הביצה?"

"על הביצה אומרים 'זכר לקורבן חגיגה'," אמר הדוד בקול שקט ורך.

"מה היינו עושים בלעדיך?" צהל אבא ופניו לבשו חג.

אחרי שבירך על המרור לקח אבא את המצות השמורות, חילק את המצה האמצעית לשניים, וביקש להפקיד את האפיקומן בידיו של הדוד.

"יש לך בחורים גיבורי חיל," אמר הדוד והצביע עלי ועל שני אחי הבוגרים. "הם ראויים ממני לתפקיד."

לקחתי את האפיקומן למשמרת, ואבא קרא את "הא לחמא עניא". קולו התנגן והסתלסל בלחן שאף פעם לא שמעתי. ארז, צעיר אחי, קרא את "מה נשתנה", ואני התבוננתי בדוד מקרוב. פניו נותרו קפואות ואף שריר בהן לא זע. קראנו לפי סדר הישיבה, ובכל פעם שהדוד קרא פניו של אבא אורו ועיניו ברקו.

"אני לא רעב, אני יורד לשתות כוס קפה," אמר הדוד כשהגיע זמן הארוחה.

"נחום, תישאר, תשתה איתנו," אמר אבא.

"אני רוצה לעשן סיגריה," אמר הדוד וקם ממקומו. אבא קם גם הוא, והלך אחריו.

אחרי האוכל חזרו אבא והדוד לשבת איתנו. מבטו של הדוד ננעץ בנקודה קבועה בחלל החדר ושפתיו נעו ומלמלו משהו לא ברור. אבא המשיך לקרוא את ההגדה לבדו, אבל קולו הלך ודעך.

"אבא! עוד לא ברכנו על הביצה," אמר פתאום ארז.

נזכרתי שבזמן הסעודה לקחה אמא את קערת הביצים מהשולחן והניחה אותה על אדן החלון.

"נכון," אמר אבא ופנה אל הדוד, "תגיד לנו, נחום, מתי צריך לברך על הביצה?"

"אני עייף," אמר הדוד וקם ממקומו.

"אבל בלי הברכה לא נוכל לגמור את הסדר כהלכתו," אמר אבא.

"עשיתם דייכם," אמר הדוד, ויצא.

אמא לקחה את קערת הביצים מאדן החלון והכניסה אותה לתוך המקרר. "נאכל אותן בארוחת הבוקר," אמרה.