רוני לינדר -גנץ מהארץ בכתבה ממצה על הדיון אמש בוועדת הכספים וההמלצות

 http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=936229&contrassID=1&subContrassID=0&sbSubContrassID=0

 שאפו לרוני ולהארץ הבוקר.

ולאלו שמעוניינים לחתום על העצומה שיזמה עמותת 'חברים לרפואה' (ובעצם חברתי הטובה שירה כלפון שעמלה שם כנמלה)

http://www.haverim.org.il/life2008/

 אני והצלם בסיבוב הופעות אצל עורכים וסגני עורכים לגבי צ'אד. ובמוצאי שבת - אנחנו בערוץ אחד, למנחשים באיזו תוכנית תינתן הטבה מיוחדת שלא לומר בונוס....

מכיוון שמדי יום אני זוכה לפחות לשני מיילים או טלפונים ובהם הצעות לסיפורים/כתבות/תחקירים, אני מנצלת את במת הבינתיים(בתקווה שזו אכן תהיה רק במת בינתיים כי על פי דיווחים של וולווט המצוינת ישנם כ6000 עיתונאים בארץ הקודש, מעניין כמה מהם מובטלים......) אני מרשה לעצמי לספר כאן את הסיפור של א-סיוואר, מרכז לנפגעות תקיפה מינית ולחינוך נגד פגיעה מינית הפועל בחברה הערבית.

א-סיואר פועל כבר עשור בחברה הערבית, זו עבודה לא קלה לנשים המדהימות שמפעילות שם את הקו החם ואת תוכנית החינוך בבתי ספר, הן לא מתוקצבות על ידי הממשלה(אלוהים יודע למה)

ובכל זאת, מתרומות, הן מצליחות להגיע לתיכונים ולחטיבות הביניים, גם באיזורים 'קשים' יותר ומתקדמים פחות. אחת מהן סיפרה לי על מנהל בית ספר שהביע עניין בתכנית אבל ביקש שהמילה מין לא תוזכר.  אחרת סיפרה על תלמיד שדרש שתצא מהכיתה כי היא 'מדברת על דברים לא יפים',  מעבר לסדנאות בהן הן מסבירות על שויון, פגיעה ומיהו קורבן, הן מתפעלות גם קו חם ומסייעות לנשים/נערות/ילדות שאוזרות עוז להתקשר , לבקש סיוע, אוזן קשבת ולעתים גם מקום לשהות בו. מתוך 450 פניות למרכז בשנה אולי שתיים תתממשנה לכדי תלונה במשטרה ולא בגלל שאין בהן ממש, הקורבנות בחברה הערבית (בעצם, על מי אני עובדת, גם בחברה היהודית) סובלות מסטיגמה של 'מופקרת' שמונעת מהן לעזוב, להתלונן, ללכת הלאה. אבל א-סיוואר לא מתיאשות. לאט לאט הן תגענה, אני בטוחה בזה. ומקווה שלמרות שהן נשים, פמיניסטיות, פלשתינאיות (רחמנא ליצלן) המדינה תתעשת ותתקצב את הפרוייקט הברוך שלהן.

http://www.assiwar.org/?intLanguage=2&system=subhomepage&intPMenu=1&intMenu=44&intItem=1

לצערי האתר שלהן עדיין לא תורגם לעברית, אולי עכשיו שעיתותי בידי , אציע להן את שירותי הטובים בהתנדבות.

אני מצרפת עוד תמונות והסבר, הצלקת השחורה מתחת לשפה התחתונה אצל הנשים בתמונות מעידה כי הן עברו 'חיתאן אל בנת' (כריתת חלקים מאיבר המין הנשי המקובלת מאד באיזורים הללו) למרבית הפלא, משיחות רבות שערכתי במחנות, מתברר כי כמות הנימולות בירידה מתמדת בגלל פעילות הסברתית של הארגונים במחנות. ברוך שעשני אישה?

והתמונה האחרונה פשוט חביבה עלי במיוחד.

מישהו מחפש אולי צלם מוכשר מאד?