אז, כשתפסת את קצה הכנף שלי,

לא ידעתי שתתחיל לפרום.

גם אתה לא.

הצמר הצטבר על ענן

נערם, מתכרבל בתוך עצמו.

שנינו ראינו, אולי לא ראינו.

מאוחר מידי היה כדי לנסות ולפרום את הקשרים שנוצרו -  

יחד.

אספתי הכול, נחתי לארץ.

התחלתי בעדינות להמתיק באהבה את עצמי.

הצמר הפך נתיב ארוך ממנו סרגתי אותי חזרה.

"לא ניתן לחזור על עשייה באותה הדרך במדויק"

נלחש בי,

"יופייה שונה כעת".

על ראש הצוק, נשמתי עמוק,

הלכתי אחורה כדי לקחת תנופה וזינקתי לשמיים חזרה.

היום אני לומדת לעוף קצת אחרת.