"זאתי".

נכנסתי למטבח ושמעתי 2 בנות קטנות שקועות בעינינן. זאתי, תגידי... אומרת זו ו זאתי, תביאי... אומרת זו. לא יכולתי להתאפק ורציתי לקחת חלק בשיחה ואמרתי, Walla , גם בזמני היתה "זאתי".
הן שתקו והרימו אלי את המבט, מי זה?
ספרתי להן שגם בימיי היתה "זאתי" כזאת ובכלל, זאתי, זה שם יפה לבת. ושאני חושב שגם "זה" זה שם יפה לבן. וככה המשכנו לדבר על זה ועל זאת. 2 אחיות הגדולה בת 10 והקטנה 4 או 5.
... איכשהו הגענו לרגע שבו הגדולה החליטה ללמד אותי לספור בבוכרית. מצא חן בעיני, יאק (כמו בהמת ההימליה), דו (כמו דו שיח), סר (כמו סר צ'ארלס בילבילטון), צ'ור (כמו שור), פאנצ' (כמו אגרוף לפרצוף), שיש (כמו שיש קאבאב) לא זוכר עוד. ערכנו הכרה ונפרדתי מהן לעבודה במרפאה. הגדולה באה אחרי ושאלה במה אתה מטפל?
בכל דבר, למה? יש לך בעיה?
כן,
היו לי כמה דקות פנויות ואהבתי את זה שמצאתי חן בעיניה ושהרגישה שהיא יכולה לספר לי דברים.
שבי , החוויתי לה בידי, תשאירי את הדלת פתוחה שנראה מי בא מי הולך.
אז מה?
תראה כל הזמן מאשימים אותי באחותי, אמא שלי אבא שלי ואני לא אשמה. ובכלל אני נמצאת בכיתה נוראית, קללות יריקות, מכות, ומאשימים אותי ואני לא אשמה אני רק מתערבת, אבל לא מתחילה רק מתערבת, נכון שאני מתערבת אבל אני רוצה רק לעשות שלום שיהיה טוב, ואי אפשר ככה אתה מבין? ואני אומרת למורה ולמנהלת, והן לא עוזרות, לא מגינות, אתה מבין, וזה פחד לצאת להפסקה, ויש מחנות וקבוצות, אתה מבין?
וככה דיברה ודיברה ואני רק מקשיב ורושם. מידי פעם מבקש ממנה לספר לי משהו שסקרן אותי לדעת. היא סיפרה על החלומות על הוריה על סבתא וסבה, על הבטן, על הראש, על החולשות ברגליים על הוריה ואחיותיה. אהבתי להיות איתה, לחוש את האמון ואת הצורך שלה לפרוק את המשאות שיש בתוכה. בסוף גם רשמתי לה תרופה בתקווה שתעזור לה לא "להתערב" בכל דבר.
במשך כל הזמן הזה, אימה הייתה בקרבת מקום ועשתה את מה שבאה לעשות והניחה לנו ואפילו דאגה להרחיק מאיתנו את אחותה שלא תפריע.