ההצגה הזו לא חייבת להמשך

8 בלילה, חושך. באתי לפגוש אותה.
אני מצלצל בשער, אור נדלק והדלת נפתחת ובחיוך נבוך חוצה את החצר לקבל אותי.
שיערה דק ארוך וחלק, סבר פניה נעים ויפה למראה. מנומסת ואדיבה, מיד ניתן להבחין שלא נחסך ממנה דבר בחייה ורבים היו מוכנים להיות במקומה. בת 10 מחוננת.
...
חייכתי אף אני והושטתי אליה יד. זו את?
כן, זו אני, נעים מאוד.
נעים מאוד גם לי.
היא הובילה אותי פנימה. בפנים ישבו אביה, אמה, אחותה שמעליה והכלבה.
איפה נשב?
איפה שתרצה.
כאן?
בסדר.
טוב, אז אני כאן ואת שם, טוב?
טוב.
התיישבנו כולנו סביב השולחן הגדול שבמטבח.
למה קראתם לי?
היא התפתלה ולא ידעה איך להתחיל, ישרתי יותר את מבטי אליה. זה היה ברור שרק אני והיא נמצאים, אפילו שכולם מסביב. בסוף אמרה בחטף -
יש לי פחדים.
מז'תומרת?
פחדים. אני מפחדת לישון לבד בלילה, אני לא יכולה להיות בחדר שלי וגם לא בסלון, אז יש לי מזרון על הרצפה בחדר של ההורים. אני לא יכולה ללכת לשירותים לבד שאולי כשאפתח את הדלת יעמוד מישהו מאחריה. ואחרי שחזרנו מחוץ לארץ נעשה יותר גרוע. שם היה יותר טוב כי היינו כל המשפחה ביחד ויכולתי לישון בחדר של ההורים.
שקט מסביב לשולחן הדמעות החלו לזלוג וגם הטישו, בוכה ומחייכת.
בכלל יש לי מלא, מלא, מלא, מלא פחדים. זה התחיל אחרי שראיתי הצגה על משוגעים. הצגה של בית ספר. ילדים שאני מכירה טוב, בגיל של אחותי. אמרו לי שזו הצגה קשה אבל נכנסתי. וראיתי שם דברים לא נורמליים, למשל בת אחת שאני מכירה פתאום כאילו אני לא מכירה. בהצגה עצמה לא פחדתי זה קרה רק אחר כך. ומאז אני לא יכולה להיות לבדי. איך שהלילה יורד אני חייבת שיהיה מישהו מולי. זה לא נורמאלי, אני מדמיינת מישהו מהמשפחה שרוצה לדקור אותי עם חרב כשאני בגבי אליו. אני הולכת ברחוב ומדמיינת זרים שמתנפלים עלי עם חרב ו......

וככה המשכנו ודברנו כמעט שעתיים
מה תיתן לי בסוף?
משהו שיסלק את הפחד. זה יקרה מבלי שתשימי לב.
אגב, החמיא לי שפתחת לי את השער, לבדך, בחושך, לאדם זר שמעולם לא פגשת