0
|
וכל היום הזה, בתנועה מתמדת, ללא הפסקה, מנקודה לנקודה, ממקום למקום ללא בית, נודד ומביא ברכה בכל בית. והגלגלים סובבים וסובבים והכביש נע לאחור בקצב אחיד. פסים של לבן מתחלפים בפס כתום ושוב חוזרים לטמטם את המוח לסירוגין, פס לבן, הפסקה, פס לבן, הפסקה. והגלגלים סובבים, מניעים אותי אל היעד הבא. ארוז בקופסא הלבנה שלי, עם כל הכלים, האביזרים, המכשירים, הידע והנחישות. כל מפגש הוא חידה, פאזל קטן, הפתעה לא ברורה, אי אפשר לנחש אותה, רק לפתוח את העיניים, לשאול את השאלות הנכונות, להרגיש בבטן את התשובות, לחוש בידיים את המתכת, הפלסטיק, העץ. גלגלים מניעים את העולם, כולם נעים מסביב, מרוכזים בנקודה לא נודעת לפניהם, משקפי שמש מסתירים אותם מעצמם ומאחרים, מתחבאים לי מאחורי זגוגיות מבריקות, חלונות זכוכית, פח צבעוני מסתיר את הקרביים. שלא נראה את מה שבאמת גורם לנו לנוע, רגשות זה מסוכן, יכול לעקם את הפח המבריק, להסיט גלגלים, לעצור את התנועה, לשפוך קצת מים, לשבת בצד הדרך ולהסתכל על כל העולם לרגע. לעצור את הזמן. ואני שוב נוסע, מפה לשם, להספיק עוד נקודה, עוד פגישה, עוד בית, עוד אוסף של רגשות מכונס בתוך בטון ובלוקים, קפוא על הרצפה, הקירות, מציץ מתמונות מאובנות, ריחות מהמקרר, מהכיור. עוד אדם. עוד סיפור שלא נגמר. ובכל מקום אותה שאלה, מה תשתה? או להכין קפה? מה אתה לא שותה קפה? לא, אני לא. שותה. מים. קרים אם חם ותה אם קר. ולאן עכשיו? מסובב את הגלגלים לאחור, חוזר הביתה, משלים את המעגל, חוזר חלילה, הגלגלים סובבים, גומי פוגש אספלט, ושוב ושוב, רחש המגע מחמם את האוויר, רוח של אביב נושבת בחוץ, ניחוח פרדסים מעורר תשוקות נושנות, נושך באף, מושך לעוף שוב אל הירוק שעוד מעט יהפוך לצהוב, ניחוח אדמה רטובה נשכח מגיח מעמק נמוך, והגלגלים סובבים סובבים. לנצח. |