בכל רגע נתון מתקיים בנו תיאטרון פנימי אשר על במתו משחקות דמויות שונות. "תיאטרון הנפש" , אני קורא לו. יש בו מבוגר אחראי (אגו), יש בו ילד פנימי (איד), יש בו שופט קשוח (סופר אגו) יש נקבה חומלת וזכר שש אלי קרב. וכל אחת מהדמויות מקיימת תתי דמויות וכולן נתונות במשחק / מאבק מתמיד על שליטה ועל תשומת לב. בליל הסדר מתעוררות לרגע ארבע דמויות "ארכיטיפיות" העולות מתוך מסורת עתיקת יומין. אלו הם ארבעת בני התורה. החכם והרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול. "חנוך לנער על פי דרכו, כי גם יזקין לא יסור ממנה" משלי כב' ו'. דמיינו את עצמכם ברגע של "פיצול אישיות". אתם נחלקים למבוגר היושב בראש השולחן ומולו מתיישבים ארבעה ילדים ומקשים עליו, כל אחד בדרכו. מתחיל החכם, תלמיד מפולפל ובקיא, כזה שהמורים היום אינם ששים לקראתו, ושואל – באופן רגיש ופתוח. הוא אינו אחוז בסטיגמות, דעתו אינה מקובעת ובכוונתו ללמוד ולהתפתח והוא נהנה מכך. ענו לו בהתאם. התאמצו, ספקו לו את הידע אותו הוא מבקש ככל שתוכלו. לכו לחפש באם התשובות אינן מצויות בידכם. "השיחה" עשויה להיות פילוסופית, רוחנית... או כל דבר אחר. הניחו לה להתפתח בהתאם לצרכיו של "התלמיד חכם". הניחו לה להתעצם למימדים חדשים להתרחב אל מעבר לגבולות האינטלקט המוכרים לכם. אם תצטרכו לכך, המציאו תשובות ובדקו אח"כ את מהימנותן (לא לשקר). מותר להודות באי ידיעה, רק כדי להשלים מאוחר יותר את החסר. התאמצו, חשבו...התפתחותו של החכם, חשובה לכם, שכן שלכם היא. ממשיך ושונה הרשע. זהו הציניקן המתבצר מאחורי חומות ספקנותו. למען האמת מניע אותו פחד. הוא אינו שש לחידושים, אינו מתרצה להאמין, כופר בעיקר. כל זאת כדי לקיים חיי נוחות תוך התעלמות מכל שאינו יכול להבין. הוא אינו טיפש, להיפך, הוא מאוד אינטליגנטי, והוא משתמש תדיר באינטליגנציה זו כדי להתגונן. תהליכי רציונאליזציה מסייעים בידיו.. הוא מקבל רק את מראים העין ומה שנעלם ממנה אינו מתקיים לגביו. ניסים, בדיוק כמו פיות, הם סיפורי אגדות לא מציאותיים. ענו לו בדרכו, אל תוכיחו אותו. הספק הוא חלק טבעי מתהליך ההתפתחות והלמידה. חיכוך מעלה חום, בלעדיו לא מתאפשרת אש היצירה. נסו בסבלנות לעמוד במשימה הסיזיפית של הסברת הבלתי ניתן להסבר. כי זה בדיוק המקום בו הבלתי אפשרי הופך לאפשרי. בתורו מקשה- מקל התם בשאלה "שטוחה". הוא אינו יכול להבין את מורכבות החיים. לגביו הכל פשוט. כאן המשימה מורכבת יותר. ראשית אל לכם להיגרר לפשטות בנאלית זו, עליכם להציג בפניו רבדים עמוקים יותר לאפשר לו להציץ אל מורכבותה של המציאות, אך יחד עם זאת לשמר את תמימותו שכן כולנו זקוקים לילד תמים בתוכנו. ילד אשר נותר נאמן לאמונות ילדיות. זהו הכוח הפנימי בתוכנו המחולל ניסים שכן אינו נכבל לכוחות המציאות – לספק, לחוסר האמונה. אותו "ילד קסום", הוא זה העומד פעור עיניים בפני "יוניקורן", נלחם בדרקונים ומנשק צפרדע כדי להפיק ממנה נסיכה. בלעדיו, מאבד העולם את ססגוניותו. לבסוף, שותק זה שאינו יודע לשאול. איני יודע באם לא למד לדבר עדיין (תינוק) או שמא הוא רק ביישן שאינו מעז להתחיל. כאן מוטלת עליכם חובת הפתיחה. אולי, תתחילו בסיפור.... כזה... השאירו רווחים,... עוררו את סקרנותו... גרמו לו להעז ולשאול. הוא עשוי לחבור לחכם ברצונו העז לדעת. יחדיו הם כמעט בלתי מנוצחים. זהו החומר ממנו קרוצים "מגלי עולם", ממציאים. או אולי בלשוננו המודרנית (הצינית משהו) "סטרטאפיסטים".... לאחר השיחה, אספו את הדמויות אליכם "סדרו אותן במקומותיהם הנכונים, רק שמו לבכם לנוחותן. דאגו למרווח מחייה נוח בעבורן. יונג הגדיר תהליך זה כאינדיבידואציה. האחדה בין ניגודים. זה יעשה אתכם שלמים יותר. זכרו, בכל רגע נתון מתקיים בנו "תיאטרון נפש". לכל השחקנים חשיבות. לכל אחד מהם תפקיד סולו הנכון בזמן מתאים. אנו יכולים להיות רהוטים ותקשורתיים. אנו יכולים לשתוק ולסגת למקום מבטחים. אנו יכולים להפגין את עוצמתו או להקשיב לאדם ממנו אנו עשויים ללמוד. אנו המחזאי והבמאי האמורים לתמרן בין התפקידים השונים. ככל שנשכלל אמנות זו כן ייטב לנו. וליל הסדר הוא זמן טוב להתחיל בכך. זאת על שום מה? אולי אצלנו, בארצנו הרוחשת, ליל הסדר הוא הזמן היחיד שבו אכן מתקיימים הדברים בסדר - על פי תוכנית ההגדה הערוכה מראש... וזו אולי התשובה ל - "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות"... חג שמח. |