יונה ונער

על פי רומן מאת מאיר שלו

תיאטרון גשר

בימוי: יבגני אריה

עיבוד: רועי חן, יבגני אריה

תפאורה: סמיון פסטוך (ניו יורק)

תלבושות: אולה שבצוב

מוסיקה: אבי בנימין

ניהול מוסיקלי: נדב רובינשטיין

כוריאוגרפיה: יחזקאל לזרוב

תאורה: אלכסנדר סיקירין

אם הייתי צריכה לבחור סצנה אחת מההצגה "יונה ונער" כדי לנמק מדוע זהו תיאטרון כלבבי, הייתי בוחרת בסצנה שבה יונת דואר פצועה נוחתת על מרפסת בית תל-אביבי. היונה מגולמת על-ידי יבגני טרלצקי, ששערו סתור ומעילו פתוח. הוא מפזר סביב גרגירים אדומים, המסמלים טיפות דם, ונשכב על המחצלת שעליה השתרעה, אך לפני רגע, הילדה (אפרת בן צור) שקראה בספר שירה של ביאליק. הילדה ממהרת אל היונה הפצועה ומניחה את ראשה על ברכיה. היא והנער, השכן המאוהב בה (אלון פרידמן), מגלים את הכנף הפצועה של היונה – שרוול המעיל המגואל בדם – ומחליטים להביאה אל גן החיות. לא שאין בהצגה עוד סצנות מופלאות, ואפילו עוצמתיות יותר ומשתקות באינטנסיביות, בפיוט ובריגוש שלהן, אבל הסצנה הזו משלבת את כל מה שאני, באופן אישי, אוהבת בתיאטרון: פשטות, תמימות, התלהבות וחמלה, ובעיקר הַרְאָיָה של המעשה התיאטרלי.

עלילת המחזה מבוססת על ספרו של מאיר שלו 'יונה ונער', המספר על יאיר מנדלסון (גלעד קלטר), מדריך טיולים שנולד בשנת 1948, שבאחד מטיוליו בארץ שמע מתייר אמריקאי זקן, פלמ"חניק לשעבר, על יונאי צעיר –  'התינוק' – שנהרג בקרב על מנזר סן סימון, ועל היונוגרמה (מכתב שנשלח באמצעות יונה) האחרונה ששלח לאהובתו. עלילת הספר עברה עיבוד למחזה על-ידי רועי חן ויבגני אריה. בין המחזה לספר יש הבדלים עלילתיים מהותיים, בגלל הצורך לצמצם את עלילות המשנה המופיעות בספר, ואתן דמויות נוספות רבות. בספרו של שלו נחשף עולמו של יאיר באמצעות הבית שהוא בונה לעצמו במושב, ואילו במוקד המחזה עומדים סיפור אהבתם של ה'תינוק' – נער מקיבוץ בעמק הירדן, ושל "הילדה" – נערה תל-אביבית, הפיכתם למגדלי יוני דואר ושירותם ב'הגנה' בתקופת מלחמת השחרור.

ההצגה נפתחת בכניסתו של יאיר, מדריך הטיולים, לבמה, כשהאורות באולם עדיין דולקים. השחקן משוחח עם הצופים, המשתתקים אט אט, כאילו היו קבוצת מטיילים באחד מטיוליו. הפתיחה הלא-פורמאלית יוצרת רצף אורגני בין הבמה לאולם, מקרבת את הצופה ואף נותנת לו תפקיד באירוע התיאטרוני; שותפות שלא פגה גם כשההתרחשות הבימתית הופכת קסומה, תיאטרלית ומסוגננת יותר. לפי הסבריו של יאיר המדריך, אנו נמצאים באתר המנזר העתיק סן סימון, המקום שבו נהרג 'התינוק'. מכאן אנו יוצאים, ב"הדרכתו" של יאיר, למין מסע שורשים אל נסיבות הולדתו של 'התינוק', מסע שתחילתו וסופו ביוני דואר, ובטבורו אהבה אחת גדולה.

ההתרחשות העלילתית עוברת בזירות שונות ומתפרסת על פני שנים. עיבוד הספר למחזה עושה שימוש בטכניקות האופייניות לתיאטרון-סיפור: מעבר בין צורות שיח – מונולוגים בגוף ראשון, דיאלוגים המתנהלים בגוף שני והסִיפֵּר בגוף שלישי – ומעבר בין זמנים. כך מספרים לנו דודיו של 'התינוק' על מותו ועל הוריו שנטשו אותו, ומציינים שהם עצמם כבר אינם בין החיים. מכאן מתחיל מסע אחורה בזמן, בדילוגים על פני שנים, מקומות ואירועים – נתחים היסטוריים המתארים את פעילות ההגנה, את מלחמת השחרור וגם את ריחה המיוחד של תל-אביב הישנה, שבמרכזה ניצב גן החיות, היכן שכיום מתנוסס מגדל גן העיר.

התפאורה של סמיון פסטוך יוצקת לבמה "תוכן" רב-ניגודים; הקרקע, העשויה חול שחור, עשירה וכבדה. מתוכה צצות קוביות שחורות ומעליה מתנופפים מסכים לבנים, חצי שקופים, שבתנועתם הקלילה והרחפנית מהווים ניגוד שלה. התפאורה מזמינה שלל אסוציאציות, המתעוררות בהתאם לסיטואציות השונות. המעבר בין זירות ההתרחשות נעשה באמצעות הסטת המסכים, המתוחים לרוחב הבמה, על-ידי השחקנים עצמם. כעירונית, הבמה נדמתה לי לעיתים כגגות שעליהם מתוחים חבלי כביסה עמוסים בסדיני ענק המתייבשים בשמש הקופחת – אסוציאציה שעובדת היטב גם כאשר זירת ההתרחשות עוברת לקיבוץ שבו גדל 'התינוק'. בסצנה אחת הופכת הזירה לחוף ים ובאחרת לשדה חרוך משובץ בקברים – הקוביות השחורות המפוזרות על הבמה. קוביות פונקציונאליות אלה משמשות את השחקנים, במיזנסצנות השונות, לישיבה, לעמידה ועוד. גי'פ ישן העומד בפינה הימנית קדמית של הבמה, ומודל ישן של תלת אופנוע, הנכנס לבמה במהלך ההצגה, מוסיפים לה נופך תקופתי-נוסטלגי.

העושר האסוציאטיבי שמעוררת התפאורה בא לביטוי גם בעושר דימויי היונה שמופיעים בהצגה: כפי שכבר תיארתי, יונת הדואר הפצועה מופיעה כבן אדם; את 'התינוק' מלווה חבורת יונים המגולמות על-ידי שחקנים לבושים במעילים ארוכים בגווני תכלת אפרפר, במכנסיים בהירים ובכובע שמכסה את האוזניים. היונים מנגנות בכלי נגינה שונים, מפצחות גרעינים, ממתינות בחרדה עם 'התינוק' ליונוגרמת אהבה מהילדה ונוסעות עמו לתל-אביב, בלוותן את המסע בגרגור עליז – בסצנה מלאת הומור; כאשר דוקטור לאופר (יובל ינאי), רופא גן החיות, מטפל ביונה הפצועה שהילדה הביאה אליו בקופסת קרטון, הוא מוציא לפתע מהקופסה יונה לבנה אמיתית; בהמשך הוא מציג יונה, באמצעות צלליות ידיו, על גבי המסך הלבן; 'התינוק' והילדה מחזיקים בידיהם יונה מדומה; בשערותיה של הילדה נעוצה נוצה לבנה שנשמטה, כמין סינקדוכה של יונה; האופן שבו מרים 'התינוק' את הילדה הלבושה לבן, הפורשת את ידיה ככנפיים, יוצר גם הוא, בחלל, דימוי של יונה; היונים מופיעות בהצגה באמצעות קולותיהן, תנועת המסכים המתנופפים ושירתו של ביאליק.

היונה, המייצגת את הנפש הקלילה השואפת להתרומם ולעוף גבוה, עומדת בניגוד לאדמה השחורה והכבדה, המייצגת את המציאות ואת נוכחותו של המוות – הפיזי והרגשי. ההנגדה הזאת באה לידי ביטוי במערכת היחסים של רעיה (הילדה בבגרותה) עם בעלה הרופא, המכונה בציניות מסוימת 'אביכם'; היא שואפת לחיות, ליהנות, להשתובב, לשיר ולעוף, ואילו הוא מקרקע אותה בכללי ההתנהגות ה"נאותה והמכובדת" שהוא כופה עליה. את מערכת היחסים הזאת משקפת הסצנה על חוף הים בתל-אביב, בבוקר עזיבת המשפחה את עיר נעוריה של רעיה, ומעברה לירושלים בעקבות עבודתו החדשה של הבעל. רוחה המדוכאת של רעיה ניכרת גם בתלבושתה; בנעוריה, סקלת הצבעים של בגדיה, כמו זו של בגדי 'התינוק', הייתה בהירה ותאמה את צבעי תלבושות היונים. לאחר נישואיה היא לובשת בגדים כהים, ורק בימיה האחרונים, כשהיא זקנה וגוססת ממחלה, היא לובשת חלוק בהיר, כשכל שיעול מקרב אותה אל אהובה המת, שאליו היא שואפת לחבור. יונת הדואר, המסמלת את האהבה ומביאה בין נוצותיה חיים חדשים, יודעת לעשות דבר אחד – לשוב הביתה, הומינג פיג'ן. מותו של אהוב נעוריה, הנישואין המדכאים ל'אביכם' ועזיבת הבית בתל-אביב מכופפים את רוחה של רעיה, עד שהיא אינה מסוגלת לשאת יותר את קיומה הגשמי. מרגע שהיא עוזבת את בעלה ואת ילדיה, היא שואפת לחזור הביתה אל אהובה – שיבה שמשמעה מוות, קיום רוחני שמימי קל כיונה. מותה מיוצג על-ידי הופעת 'התינוק' ("המת"), שנושא אותה בזרועותיו אל מחוץ לבמה, כפי שחתן נושא את כלתו על מפתן חייהם המשותפים. 

אין ספק שהקריאה בספרו של שלו קודם לצפייה בהצגה מוסיפה רבדים, ומאפשרת לצופה להשלים פערים שההצגה מותירה ללא מענה. אולם הצלחתה של ההצגה, מעבר ליופייה, לקסמה, לבימוי המעולה ולמשחק המשכנע לרוב, נובעת מהצמצום העלילתי. חן ואריה התמקדו בעיבוד שלהם בסיפור האהבה, ולא בסיפור הדומיננטי שבספר – בניית ביתו של יאיר מנדלסון, וטוב עשו. שכן סיפור בניית הבית הוא סיפור רחב יריעה, הכולל בתוכו דמויות רבות, שמסגרת של הצגת תיאטרון צרה מלהכיל. יחד עם זאת, היכרות מוקדמת עם הספר מזמינה, מן הסתם, השוואה בין שתי היצירות. הפער הגדול ביותר (מלבד הפערים העלילתיים) שעשוי להשפיע על החוויה של צופה הבקי בספר, מתבטא בליהוק השחקנים. המניע של יאיר לבניית בית לעצמו, מניע הכרוך בהתחקות אחר סוד לידתו, נעוץ, למיטב הבנתי, במראהו השונה ביחס למשפחתו ובתחושת הזרות שהוא סוחב עמו מילדות. על-פי התיאור החיצוני של יאיר ושל אביו 'התינוק', המפורט בספר, הם אמורים להיראות שונים מאד מרעיה (הילדה), מבעלה ומבנם הצעיר בנימין. האחרונים הם גבוהי קומה, דקי גזרה, בהירי שיער ויפים, בעוד 'התינוק' ויאיר הם בעלי גוף עבה וקצרצר, שחרחרים ובעלי שיער עבה וצפוף. וכך מסבירה רעיה בפשטות ליעקב השכן (בעלה לעתיד), שחוזר מלימודי הרפואה בארצות הברית, את נוכחות התינוק היונק בחיקה: "שמו יאיר... הוא דומה לאבא שלו. אילו היה דומה לי היה יפה יותר" (יונה ונער, מאיר שלו, עמ' 293). המראה של יאיר משמש לא אחת נושא לבדיחות משפחתיות ומקור לרגשי נחיתות; כשבעל הקיוסק מאשים את בנימין אחיו בגניבה, מספר יאיר: "נועץ בי אביכם מבט קשה וחודר, וכשהבחנתי קפא בי לבי מגודל הכלימה והפחד. לא מפני העונש שלא הגיע לי על גניבה שלא גנבתי, אלא משום שהבנתי שהאפשרות שמדובר בבנימין כלל לא עלתה על דעתו. בעל הקיוסק הבין מיד את המתרחש. 'זה לא השחור שנראה כמו פושע,' אמר, 'זה הקטן שגונב, עם הגולדענע תלתלים והפרצוף של מלאך'" (שם, עמ' 43). השוני במראהו של יאיר מופיע בספר כאחד הנושאים הדומיננטיים. חוץ מהקשר האמיץ בינו לאמו, חש יאיר כזר ביחס ליתר בני המשפחה, ובהמשך זהו אולי גם מקור הניכור שעומד בינו ובין אשתו האמריקאית ליאורה, שדומה, אולי באופן לא מפתיע, לבני משפחתו. על רקע זה הופך גם הקשר שלו עם תירלה ועם אביה, משולם הקבלן – הדומים לו באופן מפתיע – לקשר גורלי. הבחירה בשחקנים בהירי שיער ובעלי מראה מצודד כגלעד קלטר והנרי דוד, על אף משחקם המצוין, פוגמת, לדעתי, בנִרְאוּת מניעיו של יאיר לחקור את שורשיו ולהרגיש שייך. הן הספר והן ההצגה מתחילים בסיפורו של התייר האמריקני הזקן על הקרב במנזר סן סימון ועל היונה שעפה מעליו: "מעל לכל הגיהינום ההוא, ראו הלוחמים יונה. נולדת מפקעות העשן, נחלצת מתכריכי האבק, מרקיעה ועולה..." (שם, עמ' 8). סיפורו, הכרוך בגורלו של יאיר מהווה את יריית הפתיחה במסעו של יאיר לחיפוש בית כמטאפורה למציאת שייכות, אחיזה וזהות. בלעדי היבט זה, שכאמור נעלם מההצגה, גם אם בצדק בשל מוגבלות המדיום התיאטרוני, הופכת דמותו של יאיר למספר הקושר את האירועים, את המקומות ואת הזמנים לכדי רצף רהוט, אולם ללא תחושת הדחיפות לדעת, שהוא חש בספר. ה'הכרה', המצויה בבסיס הדרמה, ובמיוחד כזו הבאה עם 'היפוך' ("שינוי של מהלך ההתרחשויות אל ניגודו", פואטיקה, אריסטו, י"א, 23), היא זו שמעוררת את הקתרזיס (רגשות חמלה וחרדה). בספר, במידה רבה, הריגוש מגיע לא רק מסיפור האהבה המופלא אלא גם מההזדהות עם הגיבור, שמרגע התוודעותו לסיפורה של אמו הוא יכול לעשות שינוי בחייו, לבנות את ביתו, לזנוח קשר שמאמלל אותו ולהתחבר עם אהובת ילדותו, הדומה לו ומהווה עבורו משפחה אלטרנטיבית. ייתכן כי בשל החסר הזה, רגע סיום ההצגה, שבו יאיר מתוודע למעשה לסוד לידתו, מרגש פחות מכפי שהייתי מצפה שיהיה. רגע זה מופיע בהצגה יותר בבחינת מידע שסוגר מעגל ולא כפעולה הנעה אל מיצויה.

אף על פי כן, החוויה מההצגה "יונה ונער" ממשיכה להדהד אצלי ימים רבים. ההצגה בוראת עולם שלובש ופושט צורה לנגד עיני הצופה, בתיאטרליות מרשימה ומרגשת. אריה מביים בתנופה, בעוצמה, ביצריות ובמלוא הדמיון והאסתטיקה, ששוב מעוררים התפעלות, כמו כל הצגותיו האחרות. כל האמצעים התיאטרוניים: המוסיקה הנהדרת של אבי בנימין, בניהולו המוסיקלי המדויק של נדב רובינשטיין, המשלבת מוטיבים מקוריים עם שירים מוכרים שמעלים ניחוחות של תקופה אחרת; התאורה הנכונה; התלבושות המדויקות; התנועה המקסימה והמינימליסטית של היונים, בעיצובו של יחזקאל לזרוב, יחד עם המשחק המצוין והמשכנע, בעיקר של הנרי דוד ואפרת בן צור – כל אלה יוצרים תיאטרון תיאטרלי ומשובח.

סיפור האהבה על רקע מלחמת השחרור, שבו מתמקד העיבוד, מצליח לרגש, לצמרר ולחיות על הבמה במלוא האנושיות והחמלה שבו. אני צפיתי בהצגה פעמיים, ובשתי הפעמים זכיתי לחוויה עצומה.