| שלום רב חמודה! בים חיינו הסוער ישנן פינות, אשר באם לא ילוו עין מפקחת ויד מטפחת, עלולות הן להישטף בגלים עכורים וזדוניים. ולא פעם הנני עומד תוהה למראה גילויים אשר צפים מנבכי החיים, ללא מעצורים מוסריים פנימיים. נדמה היה לי שהקירבה לארץ, למשפחה, הערכים המוסריים וטוהר שליחות, יחסנו אותנו גם בפני משברים ומבחנים הצפויים לכל חייל רגיל אשר אורח החיים כשלעצמו מעלה אותם. ולא כן. הפרצות ב"חומת המגן" כבר נבעות. בשיחה עם הבחורים, נחרדתי למשמע השקפות מסוימות על שמירת טוהר המשפחה. ומעניין שכל הסברתי נדחתה בפסוק אחד. מפיך מדברת הסוכנות. הינך מתעלם מיצרים פרימיטיביים, הגוברים עם הזמן, התובעים את סיפוקם. ואין בזה בגידה במשפחה, מכיוון שאין מחשבה להחליף בקבע את האישה, אלא כהכרח זמני של סיפוק יצר טבעי. הרי לך לקט מחשבות המקננות בליבות חלק הבחורים. ובאיזה תמימות הם מדברים על כך, כאילו הייתה זו שיחה על החלפת בגד או ביקור בהצגה. וצריך בתוכנו להזעיק כוחות מוסריים וחברתיים רבים, בכדי להתגבר על הספחת הזאת. מכיוון שאין כאן רק שאלה של שחיתות מוסרית, הסכנה היא לעצם הבטחת בריאותו של דור ההמשך. לא החולי כשלעצמו מדאיג, אם כי גם הוא נפוץ ומאיים על בריאותו הפיסית של היחיד, כי אם הרס המוסר שהוא יסוד מוצק בקיום תא המשפחה. כיצד תפגשנה המשפחות אחרי שטומאו בבגידה מחפירה? כיצד יתחדש הקשר על משקע של חטא האינסטינקט הבהמי הגס? אין עוד המצב חמור מבחינת גילוי המוני, אבל הפגיעה בקצות המחנה, בבודדים, מחייבת העלאת כוחות מוסריים לשם טיהור האווירה. מתברר ששיחה יש לה ערך. לכתחילה מלווה אותך הלעג הציני, הידוע ונפוץ בחבר,ה ואחר כך מטים אוזן, מתווכחים, רואים את מוראותיה של השאלה, גוברת האחריות לגבי המשפחה, הילדים, העתיד. ויש תקווה שיטוהר המחנה. אמנם לא לחלוטין, אבל תיווצר אווירה שקשה יהיה לו לפרט לסרוח. יש לזה חשיבות רבה. אלו שהקדימו אותנו כאן, אחרו במקצת את המועד והיה עליהם לגלות כוח רב לעמוד בפרץ השיטפון של זימה וזנות. עד כדי כך שבדו"ח של המזכירות צויין במיוחד שהתגברו על הנגע הזה. וטוב שהקדמנו. האמת היא שמבחינת החומר האנושי, יש משהו שרוכז בתוך הבריגדה שיש בו משום תמצית מיטב הנוער היהודי (כמובן שאני כולל גם את בן ציון, בן אשר ופיינשטיין בין הנוער...). באיזה להט של אחריות הם מתכוננים לשליחות, איזה כוחות נפש התגלו. ותיארתי לך כבר את הגילויים האלה. בימים האחרונים הנני עד לגילוי מלא זוהר של מסירות יהודית, איזה אחריות ודאגה להצלת שארית הפליטה. לא כנחלת יחידים הנושאים את שליחות ההצלה ממש, כי אם להט של רבים המגלים כל מיני צורות ביטוי לעזרה ממשית. בהזדמנות זו אספר לך על ויכוח שהיה לי עם מרדכי ורבים כמוהו ביחס לגילוי יוזמה שלי בדרך מיוחדת במינה להפעלת הבחורים לעזרה לפליטים. ברצוני היה להפוך את מפעל העזרה כמפעל עממי, מסועף לצורות רבות של עזרה: והתחלתי לרכז סביבי קבוצה קטנה של חברים לעבודות שונות למען הפליטים. והיה זה כביסה, צחצוח נעליים, תיקונים שונים וכולי. ואני שימשתי להם דוגמה חיה, בהשתתפותי בעבודות רבות. חבריי לעגו לי, ומרדכי לא יכול היה לסלוח לי על ההשפלה העצמית וכולי. אבל אני לא נרתעתי ולאט לאט החדרתי הכרה זו לכל המחלקה שלי וכעת אין צורך כבר בעבודות אלו. כל פרט בודק צורות שונות של הגדלת ההכנסות. זה הגיע עד כדי כך, שאין כמעט הזדמנות בחיי יום יום שלא יעלו במוחם את עניין מפעל העזרה .חזרתי וסיפרתי לך את המעשה הזה, מכיוון שאני רואה בדרך זו של התאמת המעשה לכל חברה בו הינך חי, כדרך המבטיחה העלאת החברה וריכוזה בגילוי רצון טוב. איני רוצה להדגיש את ערך אישיותי המחנכת, אבל הדרך הזו של הפעלת הבחורים גילתה שבמבחני הנאמנות חשוב הסמל האישי. ולא להירתע מפעוטות. זו הייתה דרכי מאז ומתמיד בפעילותי הציבורית, וכך רכשתי את אמון החברה. לפני ימים מספר שמעתי הערכה מסוימת על פעולה זו, לכן חזרתי וסיפרתיה לך מחדש. ובמשטר החיים, אין כל חדש. פזמון ישן נושן. עובדים ונהנים מזיווה של שמש אביב מלבבת, באותו חיק טבע. ואת כבר מכירה אותה מתיאוריי הקודמים. ובלב ערגה וכיסופים לבית, אליך, והרי תביני שקרניים משובבות של שמש זו, משעשעות את המחשבה בתקוות של הקץ הקרוב. והרי בוועידת השלושה נקבעה ועידת השלום בסוף אפריל בסן פרנסיסקו. זה במקצת אחרי פסח. אבל סמוך לתאריך שהוסכם עליו בינינו. ומאמין הלב שפעם זו לא נאכזב. פשוט אין כבר כוח לשאת מעמסה זו זמן רב... ואת מתוקה? הגם את כמוני חדורת תקוות מלבבות אלו? ההינך רואה את זה? השחר הבוקע ועולה, מבשר את הגאולה הנכספת? ומה שלום הקרובים? ההגיעו מכתבים מהבית? היי בריאה יפתי והרבה בכתיבה. שלומות לצפרה. שלך בשפע אהבה זכה ונשיקות לוהטות שמואליק |