היינו מסובים (מתוך אפיזודות של החיים)
סופסוף עליתי על זה. סופסוף תפסתי מה גרם לי לשנוא חגים משפחתיים, למרות שהמשפחה שלי מעולם לא התאימה לִסְטֶרֵאוֹטִיפּ הבעיות הרגילות. כלומר, מעולם לא נוצרה בעיה מ"אצל מי השנה", "מי יבשל", "מי יבוא" או מ"מי ישב עם מי". הכול היה לגמרי פשוט: תמיד, היינו אצל הדוד הדתי, והעשיר. הוא ובני ביתו מעולם לא חגגו מחוץ לביתם ואנחנו, הלא דתיים, צורפנו לחגיגה, זו הרי מצווה, לא? אלמלא חלה אבי, בלי קשר לעניין, היינו וודאי באים אצל שולחנם עד עולם.
את ליל הסדר אני זוכרת במיוחד. לא רק בגלל ההכנות לחג – הגעלת כלים, בעור חמץ, ניקיונות, אוורור ספרים ופינות – ולא רק בגלל התחדשות הבגדים והנעליים, אלא בגלל אותה אווירה מיוחדת. היינו מסובים על כרי ענק רכים, ובאוויר נחו בצוותא קדושה, מסתורין ומתח רב. ציפינו לאליהו הנביא ורק אני, כך חשבתי, אחוש בנוכחותו. אכן, לא פעם הצלחתי לראות את אדוות היין בכוסו אחרי שטבל בה את אצבעו. בו זמנית עסקו מחשבותיי בדרך למצוא ולגנוב את האפיקומן - שלא ממש ידעתי איך הוא נראה או מתי הוא מוחבא - כי היה ברור שחשוב מאוד למצוא אותו.
אבל, והנה אני מתקרבת לעניין, לצד אותה אווירה היו עוד מיני תחושות. עד היום איני משוכנעת מה הבסיס לחלקן, אני רק יודעת שמחג לחג הן הלכו ותפחו, הלכו וטפחו. הקראת האגדה קיבלה טעם של כפייה: במהלך ההקראה היו החרוסת, הביצה ומי המלח, מותרים לראיה בלבד, ריח המרק והקניידלך, שהגיע מן המטבח, הסיט את הדעת מההקראה ודומה היה שהדוד מאריך במכוון את הקריאה כדי לבחון עד היכן ניתן לגרום לנו לחכות "בסבלנות" לארוחה ולהסתפק בבליעת הרוק שהצטבר בבלוטות. גם אליהו פסק לבוא משום מה ובמקומו צפה ועלתה ההרגשה שהוא נעשה דומה לסנטה קלאוס – לפחות במראה ובודאי בתרמית המיועדת לילדים. מציאת האפיקומן וגנבתו, גם היא הלכה והתגבשה כניצחון בתחרות בין שתי המשפחות, בין הילדים, בין הבנים לבנות, או סתם בתחרות על תשומת הלב של הדוד. בכלל, התהייה למה צריך ללמד ילדים לגנוב (אפיקומן) הפכה לעוד שאלה שתמיד שאלתי אבל מעולם לא קיבלתי עליה תשובה מספקת – כמו למשל לשאלה איפה כתוב שצריך לשים אבן על הקבר אותו מבקרים, ולמה זה טוב, מה רע בפרח? אבל הקש ששבר את הגב שלי הייתה העובדה ששנה אחר שנה הבטיח הדוד לאחי שיקנה לו אופניים כפרס על מציאת האפיקומן – דהיינו, כפרס על היותו הגנב הצעיר המוכשר ביותר.
אז מה הפלא רבותיי שמאז ועד היום איני מחבבת, בלשון המעטה, חגים משפחתיים. אחי דווקא אוהב אותם ולימים אפילו למד בישיבה דתית, אבל זו כבר אפיזודה אחרת.
© יוכי. פ |