האופי הצהוב

הגיבור: דיוויד בלאט. העלילה: סדרה ענקית. הקבוצה: מכבי תל אביב. הסיבה לכישלון: השופטים.

זה לא סוד, עיתונים גדולים אין לנו פה. ועדיין הופתעתי, שלא לומר כעסתי, כשפתחתי את העיתון ביום שישי בבוקר. עם הפרגון לקבוצה אין לי בעיה, ההכתרה האבסולוטית של הסדרה כטובה ביותר בהיסטוריית היורוליג לא תלושה בכלל  (למרות שהסדרה בין קינדר בולוניה לבין טאו ויטוריה בגמר היורוליג של 2001 הייתה טובה יותר). טור ההלל לכבוד יוגב אוחיון היה במקום, סחף המחמאות לאופי שהפגינה הקבוצה היה מתבקש. אבל מה עם כמה מילים על ההאשמות החסרות תקדים של דיוויד בלאט על השיפוט?  נאדה. גורנישט.

קודם כל עובדות: השוואה סטטיסטית מסכמת, של חמשת המשחקים בסדרה, מראה שפנאתינייקוס הובילה על מכבי בכל פרמטר: בנקודות (82.2 לעומת 77.2), באחוזים מ-2 (56.7% לעומת 52.6%), באחוזים מ-3 (41.2% לעומת 34.1%), באחוזים מהקו (69.3% לעומת 65.2%), בריבאונד (32.6 לעומת 31.4), באסיסטים (16.4 לעומת 12.4), בחטיפות (7 לעומת 6), בסחיטת עבירות (27.2 לעומת 21.8), ובעיקר בנקודות המדד (95.2 לעומת 71.4). איך כתב אחד הכתבים באינטרנט -  "זו אולי הייתה הסדרה הצמודה השקרית בהיסטוריה".

אבל מה לעשות שאת התחושה אי אפשר לקחת. התחושה שזה היה כ"כ קרוב, שזה היה אפשרי, שזריקה אחת יכלה לשנות הכל. את זה אי אפשר לקחת, ובטח שלא כמה מספרים יבשים. אם הייתי שומע את אחד האוהדים של מכבי מתנפל על השופטים כמו שעשה דיוויד בלאט הייתי יכול להחליק את הביקורת שלי, אבל את העובדה שהמאמן של הקבוצה הכי מוערכת במדינה, לא יודע להפסיד, קצת יותר קשה להחליק.

... אוברדוביץ הוא מאמן גדול שיודע שאם הקבוצה

שלו מנצחת, זה כי היא טובה יותר,

ואם היא מפסידה זה כי פשוט לא הגיע לה לנצח

ולא בגלל שריקה כזו או אחרת ...

בלאט מאשים את השופטים שלקחו לו את הסדרה מהידיים. כדי לא להפחית בהאשמות הגרנדיוזיות של המאמן אצטט " הייתה כאן שערורייה גדולה מבחינת שיפוט. גם במשחק הרביעי השיפוט היה מאוד לרעתנו. בשני המשחקים האחרונים פנאתינייקוס עמדו 72 פעם על הקו ואנחנו 41. היו פספוסים מבחינת שיפוט, שחקנים עמדו חצי מטר בחוץ ולא שרקו נגדם, בסדרה הזו מה שעשו לנו זה בלתי נסלח".

לא מפתיע שדיוויד בוחר להתלונן גם על משחק מספר 4 שאותו מכבי הפסידה. המדד החדש שהמציא "כמה פעמים קבוצה עמדה על הקו בשני משחקים" היא מגוחכת וילדותית. משחק ארבע היה בתל אביב והחמישי ביוון כך שאי אפשר להתלונן על שיפוט בייתי. בשני המשחקים היה קאסט שופטים שונה כך שאי אפשר להתלונן על העדפה אישית. נשארנו עם שתי אפשרויות – או שיש מגמתיות לטובת היוונים בקרב השופטים הבכירים באירופה או שמכבי פשוט עשתה יותר עבירות. מה נשמע יותר הגיוני?

התקיפה החסרת תקדים של בלאט הוכיחה כי הוא עדיין לא בליגה של הגדולים. לא ראיתי את אוברדוביץ יוצא ככה על השופטים כאשר בסוף משחק שתיים ביוון הם לא שרקו על עבירה ברורה (הכי ברורה שיכולה להיות) על שאראס בהתקפה הגורלית של המשחק. שריקה שהייתה יכולה לשנות את תוצאת המשחק ואת הסדרה כולה, כי עם 2:0 סביר להניח שזה היה נגמר מהר יותר.

לא ראיתי גם את אוברדוביץ נוגח בשופטים על העבירה לשלוש שהייתה על פניני – שריקה סופר קריטית שלא בטוח עד כמה נכונה הייתה. הקלישאה של "טעויות שיפוט הן חלק מהמשחק" לא קונה אותי, אבל אוברדוביץ הוא מאמן גדול שיודע שאם הקבוצה שלו מנצחת זה כי היא טובה יותר, ואם היא מפסידה זה כי פשוט לא הגיע לה לנצח ולא בגלל שריקה כזו או אחרת. ההבנה של החלק השני של המשפט עדיין גדולה על דיוויד בלאט כנראה. בלאט מעדיף להאשים את השופטים מאשר לחשוב על הדרכים שבחר להוביל את הקבוצה לאורך כל העונה. הרי הסוף ההירואי של הסדרה הזאת משאיר איכשהו טעם טוב לעונה בינונית ותו לא. עונה בה בלאט מייבש את פאפאלוקס. בה מכבי לא מצליחה לייצב סגל שיהווה שלד לעתיד, לא משחקת כדורסל עם שיטה והיררכיה, ומגיעה להצלבה כשהיא רחוקה מלהרשים. כנראה שעדיף להאשים את השופטים מאשר לספק תשובות.

ההתנהגות הביזיונית הזאת מחזירה אותי אחורה, 8.2.2008. מכבי תל אביב מפסידה את גביע המדינה להפועל ירושלים לאחר שהובילה ב-22 הפרש. מכבי שרגילה להיות בצד המנצח, לא ידעה את נפשה לנוכח המהפך ובצעד מביש ומכוער שלא נראה כמותו בכדורסל הישראלי לא נשארה על הפרקט לטקס הנפת הגביע של האדומים. אם זה לא מספיק, למחרת הוציאה הנהלת הקבוצה דו"ח על השיפוט החמור באותו גמר. לא זכור לי שהפועל ירושלים הוציאה דו"ח שכזה כאשר טוד וורניק לקח לה את גביע המדינה בשנת 99 או אחרי שסמי בכר (ששמו נקשר גם בפרשיית פאנן להזכירכם) שלל ממנה את האליפות ב-2007.

אבל למה אני הולך כל כך אחורה. את משחק ארבע לא הפסידה מכבי בשניות האחרונות. בדקה האחרונה של המשחק כאשר השחקנים הצהובים עדיין מזנקים על הפרקט, האוהדים, שהבינו שמהמשחק הזה הם לא יצאו בצד המנצח, קמו ונטשו את האולם. התופעה לא חדשה ביד אליהו ובכל זאת מדובר במשחק האחרון של הצהובים בבית במסגרת האירופית. מן הראוי ש"הקהל הכי טוב באירופה" יעמוד בסוף המשחק ויגיד לשחקנים תודה על משחק לחימה, על סדרה מעולה ועל עונה שלמה. לצבוע בצהוב את האולם בגמר היורוליג חצי מהקבוצות באירופה יכולות, אבל להגיד תודה לקבוצה גם כשהיא מפסידה, זה כבר גדול על האופי הצהוב, אופי שמונע מהצלחות.

חבל שסדרה כזו טובה צריכה להסתיים בצורה ילדותית ולא ג'נטלמנית. דיוויד בלאט ניצח על תהליך מדהים של הקבוצה: אחרי תבוסה במשחק הראשון מעטים האמינו שהסדרה תגיע לחמישה משחקים. אך דווקא אחרי שמילא את כל הדלי בכבוד ובהערכה, הראה לנו בלאט תכונה בולטת באופי המכביסטי, תכונה שנמצאת אצל ההנהלה, המאמן והאוהדים –  לא לדעת להפסיד. את התכונה הזאת מעדיפים כנראה לא להזכיר בעיתונות, בכל זאת מכבי היא הקבוצה של המדינה...