30 שנה אחרי...שארם אל שייך.

‎6

אקטואליה היו ימים, אולי ישובו עוד

16 תגובות יום שבת, 7/4/12, 20:30

30 שנה אחרי...

שארם אל שייך.

בצאת ישראל ממצרים...

ילדי אופירה ינקו את ערכי המדבר והים,

בלי קניונים וחנויות .

יעל כהנא בימי ההתיישבות.

"אופירה הייתה התיקון למלחמת יום כיפור".

מרים פרץ.

"חיכינו כל כך לשלום, ופתאום צריך לעזוב" .

צילום: נועם מושקוביץ

חיינו בסוציאליזם אוטופי, חיינו על אי ילדים - הטבע,

המרחבים, תחושת השליחות והציונות.

אחר-כך נמחקנו מהתודעה ההיסטורית.

המעשה נמחק, אופירה נמחקה.

שילמנו מחיר מרצון ותמכנו בשלום,

לא עשינו מהומות ולכן איש לא זוכר אותנו".

חיליק מגנוס

רבים מהמפונים התקשו להיקלט במסגרת,

חלק נפטרו בטרם עת.

"אנשים נעלמו, מתו מיתות חטופות.

ראית שהחיים שלהם תמו,

הכבוד ניטל מהם והעיסוק נלקח.

הם לא מצאו את מקומם בעולם עוד.

היו לנו סיפורים מרהיבים ואנושיים באופירה, והכול נמחק.

הציבור התייחס לזה כאילו בסך הכול עוברים דירה.

זה היה מעבר בין פלנטות'"

ליאור די-נור

חודש לפני הפינוי,

כשהתבקשתי לעשות מעשה ונדליזם,

ברחתי כמו גנב בלילה.

העמסתי על הסטיישן את כל הרכוש שהצלחתי להכניס - וברחתי.

לא הסתכלתי אפילו במראה אחורה.

אמרתי לעצמי -

אם אלה האנשים שנמצאים עכשיו באופירה, אין לי מה לחפש כאן עוד".

ליאור די-נור

בחזרה לגן העדן האבוד.

מפוני אופירה מתגעגעים

הם התהלכו עירומים על החוף, למדו את אורחות הבדואים ואכלו ישר מהים,

בפיסת ארץ בתולית שהכסף לא היה חשוב בה והעיתון הגיע רק פעם בשבוע.

ואז פרץ השלום, ותושבי אופירה - האחות השקטה יותר של ימית -

הבינו שהחלום נגמר.

30 שנה ליציאת מצרים, לא כולם התאוששו:

"שיחקו בנו, לאנשים נגמרו החיים" .

ואולי הייתה זו רק פנטזיה, בדיוק כמו שזוכרים אותה תושבי העיר אופירה, בירת מרחב שלמה, שפונו לפני 30 שנה בדיוק. גן עדן של חופש ואוויר ונופים וים ונשים יפות ועירום, ומעדני דגים וחיים בהרמוניה עם הטבע. גן עדן שבו מצאו גם עופות מוזרים פיסת שלווה, שבו חיו בשכנות עם תושביה הבדואים של סיני ישראלים שביקשו חיים אחרים - מנותקים מחדשות, מטלוויזיה, מכסף וממעמד.

בדיוק שלושה עשורים אחרי אפריל 1982 שבו פונו הישראלים האחרונים מחבל ימית ומשארם א-שייח, סופגת אילת עוד רקטה שנורית מחצי האי סיני. ובמערכת הביטחון מדברים פתאום על אתגר ביטחוני חדש, על מציאות משתנה, על היעדר שליטה מעבר לגבול. על טרור שמבעבע בשטח שפעם-פעם, לפני עידן או שניים, היה התגשמות החלום הישראלי על חלקת ארץ בתולית שהתותחים לא רועמים בה - ואז נמסר בתמורה להבטחות על שלום אמת.

יעל נפרדה בארוחת גורמה, ועלתה על המשאית. פינוי אופירה (צילום רפרודוקציה: נועם מושקוביץ)

שארם א-שייח תמיד הייתה עניין מיוחד. ההיסטוריה התנ"כית, המיקום האסטרטגי, המשאבים, הטבע הפראי, גודלה העצום - כל אלה הפכו אותה למה שהייתה. "שארם א-שייח, חזרנו אליך בשנית", שרו בישראל אחרי כיבוש סיני במלחמת ששת הימים. "טוב שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח", אמר אז משה דיין בזחיחות, רגע לפני שפרצה המלחמה האיומה ב-1973 וישראל שילמה את מחיר היוהרה. שארם הפכה להיסטוריה. שארם חזרה למצרים.

לך תספר על אופירה בלי להזכיר את שימל'ה היפה, את אלכס הצוללן, טוביה או חביבה. אופירה הייתה מקום של דמויות, כר פורה לסיפורים ומעשיות. היו בה רומנטיקה ויופי ותמימות. כמו ימית גם היא הייתה בסיני, אבל בלתי אפשרי לדבר על ימית ואופירה באותה נשימה. אופירה הייתה רחוקה גיאוגרפית שעות של נסיעה, אבל יותר מזה היא הייתה רחוקה תרבותית וחברתית. "אני הייתי בגן עדן, אתה תחכה קצת, נראה אם מגיע לך", מנסה חיליק מגנוס, תושב העיר לשעבר, להסביר מה הייתה אופירה. "היא הייתה התיקון, ההחלמה שלנו ממלחמת יום הכיפורים", משלימה אותו יעל כהנא.

הביטניקים

לאופירה היה ייעוד - היא באה למלא חלק מתפישה ביטחונית של ישראל שלפיה בכל הסדר עתידי תישאר בידיה השליטה על מפרץ אילת ומצרי טיראן. כ-500 יחידות דיור נבנו בשטח על-ידי המדינה, והן היו מחוברות לתשתיות ביוב, מים וחשמל. אופירה התפארה במערכת כבישים עם תאורה, טיילת בחוף הים, בתי מלון, מסעדות ומבני תעשייה. ב-71' נסלל הכביש המוביל לאופירה מאילת, וארקיע ואגד הסיעו את תושבי המקום והמבקרים. חלק מהתושבים היו אנשי קבע ששירתו באזור, עובדי ממשלה ותשתיות וילדיהם.

היתר היו אזרחים - "ביטניקים", שחיפשו מציאות אלטרנטיבית באחד המקומות היפים בעולם. "הביטניקים" היו הרוח החיה מאחורי המקום - הם שהפכו את אופירה לאגדה הרומנטית שהיא. "אלו היו ימי הפנטזיה המושלמת", משחזרת יעל כהנא. "מעולם לא היינו פוטוגניים, צעירים ויפים כפי שהיינו שם. שיווינו לעצמנו שאנחנו מן גרסה אפשרית של לורנס איש ערב, האיש המתורבת שנפגש עם הפרא האציל - איש המדבר, לומד אותו ומתאהב בו. זו הייתה חזרה בזמן".

הילדים רצו יחפים בחולות, תיירות צעדו עירומות כבגן העדן. הקיץ של אופירה (צילום רפרודוקציה: נועם מושקוביץ)

עופר נצר, מוותיקי אופירה,

התוודע למקום כששירת בנח"ל בדהב. אז גמלה בלבו ההחלטה להישאר לחיות בסיני. "בסוף התגלגלתי לשארם, אי אפשר היה אחרת. היינו בגן עדן וכל מי שנקלע לאזור המדהים הזה היה טיפוס מוזר. היית חייב להיות מוזר כדי להתאקלם, היו שם אנשים זרוקים - בלי דאגות, בלי מחשבות על דבר מלבד חופש. באופירה לא היו נועלים דלתות ולא מוציאים מפתח מהסוויץ', הייתה שותפות גדולה בין כולם".

בתקופה שבה התגורר באופירה, חלק את ביתו עם חברו אומברק חמיד סובייח,

מהדמויות הבולטות ביישוב - יתום בדואי שאומץ על ידי תושבי המקום. "אלה החברים הכי טובים שהיו לי", מספר אומברק בשיחה ממצרים. "התקופה באופירה הייתה אחת היפות בחיי. לא עניין אותנו שום דבר חוץ מהחיים הטובים והחופש, וחופש הוא מצרך נדיר היום".

ליאור די-נור,

מראשוני המתיישבים באופירה, הגיע אף הוא מיד לאחר השירות הצבאי בסיני, וקבע את מקומו בגן העדן המדברי. הוא התפרנס מדיג ומציד כרישים, וחי לצד הבדואים תושבי המקום. "הייתי פה כשפרצה מלחמת יום כיפור, מעל ראשי התנהלו קרבות אוויר. חייתי ונשמתי את שארם א-שייח, אלה היו חיים שאפילו אי אפשר לחלום עליהם - כל היום אוכלים דגים טריים ומזיינים".

"תבין", אומר מגנוס,

"זה היה עולם אחר - בחום של 42-47 מעלות. החיים היו מתחילים בצהריים. אורחים ואורחות יפות מכל העולם הגיעו לבקר, הייתה אוטופיה של רעות ואחווה ומסירות ונאמנות ויושר. ילדים מתרוצצים בעירום מלא, נשים משתזפות במערומיהן בים. הקצב היה אחר לגמרי. לא היה מה להשיג. המושג כסף לא היה קיים".

תא"ל במיל' צורי שגיא

פיקד באותם הימים על מרחב שלמה. לסיני הגיע אחרי אין ספור תפקידים מאתגרים ועשייה ביטחונית ענפה: "פיקדתי על רמת הגולן והשומרון, אימנתי את הצבא האיראני, אימנתי את הכורדים, נלחמתי נגד הצבא העיראקי בעיראק, הייתי בפעולות התגמול. שארם א-שייח הייתה המקום הכי פסטורלי שהיה לי בצבא. באתי כדי להגן צבאית על האזור אבל לא היה לי אפילו מקרה ביטחוני אחד. מהבדואים צריך היה להיזהר רק מבחינה אחת - אסור היה לאכול אצלם דגים כי עד שהיו מביאים אותם הם היו מתקלקלים מהחום. הפינוי משם היה דומה לגירוש האדם מגן עדן - החול, הים, רשרוש המים".

"הם מתו, הם מתו"

1972, שעת צהריים רותחת בשארם א-שייח. אוטובוס אגד שעושה את דרכו ממרכז הארץ נעצר בתחנה. "ליאור!", צעק נהג האוטובוס לבחור שישב בצל תחת העץ ותיקן רשתות דיג, "בוא הנה, יש לך אורח". ליאור די-נור הרים ראשו ולא האמין.

לבוש בחליפת שלושה חלקים מהודרת בחום של 40 מעלות, ירד במדרגות אביו,

סופר השואה יחיאל די-נור, ק. צטניק. ז"ל.

"זו הייתה הפעם הראשונה שהוא בא לראות איפה אני גר, הייתי בשוק", נזכר הבן. "כמו כל פולני טוב הוא רצה שאהיה דוקטור, לא דייג בשארם א-שייח. אבל אבא הוקסם מהמקום, מהצריף שהיה לי על שפת הים. הוא נשאר כמה ימים ואחר כך אפילו כתב על זה שיר. טיילנו באזור, הוא ישב לאכול עם חבריי הבדואים, גלגל בידיו אורז לכדורים ואכל דגים בידיים, עישן איתם את מקטרתו. זו הייתה בשבילו חוויה נהדרת".

יום אחד, נזכר ליאור, ביקש האב לרדת עמו אל הים. "עלינו על הספינה ושטנו ללב ים. ירדתי מהספינה לסירת דייגים כדי לבדוק את השלל והשארתי אותו על הסיפון, הבטחתי שאחזור תוך שעה. אבל הים היה סוער, המנוע התקלקל והחל להחשיך. אחרי כמה שעות קפצתי למים והתחלתי לשחות לבדי בחזרה לספינה. החברים נשארו על הסירה התקועה. אבא היה מודאג על הסיפון. כשעליתי לשם, הוא לא אמר מילה, רק מלמל 'הם מתו, הם מתו'. ואבא הבין דבר אחד או שניים באנשים מתים".

ק. צטניק היה אחד מיני רבים שביקשו לראות במו עיניהם על מה כולם מדברים,

איך נראה גן העדן הנסתר בלב המדבר שמשך כמו מגנט את הדור הצעיר ההרפתקן.

מבקרים מכל העולם עלו לרגל, הגיעו להתבודד,

להשתזף ולשאוף את מנת האסקפיזם המדברית,

שמונה שעות נסיעה מפותלת מתל-אביב.