0
אני כל הזמן חוזרת לסצנה אחת, לרגע שבו הוא פרש את ידייה, החזיק אותן מתוחות לצדדים ובבת אחת חדר לתוכה חזק, כואב, משכר ומשקר כאילו צלב אותה, והיא עודנה חייה. והיא, שחיכתה לרגע הזה כבר כמה חודשים או חיים שלמים שיחררה זעקה של כאב ועונג. הלם, חרטה, פגיעות, אהבה וכאב התערבבו יחד לכדי בחילה אבל ההצגה חייבת להימשך. כשהוא חיבק אותה כבר ידעה, הרגישה שהלב שלה בכף ידו ודמיינה שגם שלו, למרות שידעה שלא. לא ישנה כמעט כל הלילה וכשהבוקר הגיע כוס הקפה שהגיש לה נטעמה כרעל. התעכבה, למרות שצריכה הייתה ללכת, ובכך האריכה את הסצנה הספציפית הזו בעוד דקות ארוכות. אין פרופורציות בסרט הזה, חשבתי. כל כך קצר האושר המדומה וההתפכחות המכאיבה, ששורטת את הלב ומכאיבה בכל הגוף - כל כך ארוכה. זו כבר סיגריה שנייה ברצף שאני מעשנת כדי לעכל את התסריט המסובך הזה, ועכשיו בחצי הדרך, בין שאיפה לנשיפה אני מבינה שהוא כבר שחקן מנוסה, כבר היה בסרט הזה וחודשים ארוכים לפני, הוא כבר שיחק את הדמות המצופה ממנו כדי להגיע לסצנה שמסיימת את חלקו בסרט. שאפו! חלק ממני זועק, מוחאת כפיים בעמידה הוא כל כך אמין שאי אפשר אפילו לכעוס עליו, חלקים ממני אפילו מחכים להדרן. שישקר לה שוב רק כדי לגרום לה להתאהב מחדש, שיפתח שוב את בקבוק היין האדום וימזוג אותו בחיוך שכולו טוב. שינהל איתה שוב, ערב- ערב שיחות על הא ועל דא ועליהם ועליו, ואף פעם לא עליה. "אני שונאת את תל אביב", קבעתי. לא אוהבת סרטים כאלה, הם גורמים לי לצחוק ולבכות ולהרגיש מכוערת ולא מושכת וקטנה וכל כך לבד. במיוחד כשאני - השחקנית הראשית.
-סוף- |