זו הסיבה שאני תמיד חוזרת אליו. הידיעה ששום פגישה לא דומה לקודמתה. תמיד יש שם אש וניצוצות ופחדים ובלאגן ולא משעמם כלל. תמיד אני אצא עם תובנות חדשות וכל פגישה איתו תספיק לי לכמה חודשים טובים שבהם אמשיך להרהר על מה שקרה שם בין ארבעת הקירות האלה. לפני שאני נכנסת לעוד קשר, שברור לי שיגמר מהר מדי כי הבחור רוצה אותי יותר מדי ולא הטעם שלי באופן כללי, אני הולכת לקבל ממנו מנת ריגוש אחרונה. "אני מתגעגעת אליך." שלחתי, והוא דווקא החזיר לי מייל ארוך על "החירות הטבעית" כי את המחשבות שלו עליי הוא לא יכול לתמצת למסרון, לדבריו. אני אוהבת את זה שהוא יודע איך להתייחס אליי כמו לליידי אמיתית בחוץ, אבל במיטה זה תמיד רע ואז טוב, ואנחנו נעים בתוך טווח בלתי נסבל של רגשות. אז קבענו למוצ"ש בשמונה. הוא שונא איחורים. בכל פעם שאני מאחרת, זה ישר יוצר אווירה שלילית שבה אנחנו רבים. אני טיפוס די דייקן בד"כ, תמיד מגיעה לפני הזמן, אפילו הרבה זמן לפני. לכן הוא מאשים אותי בניסיון בלתי מודע לאחר לו כדי לריב איתו, להוציא ממנו את השד, שיכעס עליי, שיריב איתי, שיהיו פיצוצים באוויר, כי אני נהנית מהלבה הזו. למען האמת, בינינו, זה בכלל לא נכון. אני מפחדת מהזעם שלו, שלדעתו לא נחשב בכלל זעם, כמו מאש. אני יודעת שאין לו גבולות, אין לו פנאי רגשי לעכבות והוא לא רואה בעיניים. אבל אולי דווקא בגלל זה אני עדיין שם, חוזרת לגברים לא שגרתיים כי אני צריכה קצת אקשן, להרגיש מוזנת וחיה מזכרונות ש"יטעינו" אותי קצת לפני הקשר המשעמם הבא. אז הוא חיכה לי מחוץ לרכב על הכביש הראשי באלנבי שם, עסוק בפלאפון שלו. חיכיתי שישים לב אליי, כשאני צועדת לכיוונו. לבסוף זה קרה. לא נפגשנו קרוב לחצי שנה. יש לנו מעין נוהל כזה שאנחנו נפגשים אחת לכמה חודשים. אני טוענת שזה קורה עקב מגבלות הזמן, הוא טוען שאני לא רצינית מספיק, שטוב לי להתענג עליו פה ושם כי אני עסוקה עם כל-כך הרבה מחזרים. נשיקה קטנה על הלחי ואנחנו צועדים לכיוון האוטו. הוא לא מדבר איתי, עדיין עסוק בפלאפון. אבל לא שוכח לפתוח לי את הדלת בכניסה לרכב. אני לא אוהבת את זה. אני חושבת שזה מיותר ומסורבל. אבל כשהוא עושה את זה, זה נחמד, דווקא כי אני יודעת כמה הוא מעריך נימוסים אירופאיים כאלה, וכמה הוא מקפיד על צורת הישיבה של האישה, על ההליכה, על נקישות העקבים, על הנחת הכוס על השולחן, על כל הצלילים האלה שחייבים להיות בדיוק מושלם כיאה לליידי אמיתית. מתי להגיד את המילה הנכונה, מתי לצחוק, מתי לשתוק, מתי ליזום, מתי להביט, מתי להעיר את ההערה הנכונה שכולם יצחקו בה וכו'. זו עבודה קשה. זו עבודה של מארחת, זו עבודה של גיישה. "השקט והנעימות שלך מתחרים באלה של היפניות" הוא אמר לי. וזה מצחיק, כי תמיד אהבתי להרגיש גיישה ופתאום יש לי לגיטימציה להיות גם כזו. "איחרת." "אבל הסברתי לך בשתי הודעות למה ובאמת התנצלתי מראש. אילוצים. לא הכל קשור אליי." "שטויות. זה התת-מודע שלך שבכוח יוצר שרשרת של אירועים כדי לאחר לי. אם תשחזרי את כל האירועים שגרמו לך לאחר, תראי שזו כן אשמתך בסופו של דבר." תהיתי אם הוא צודק. "אל תשתוללי, אבל אנחנו הולכים לבקר זוג חברים שלי." "מה?! לא, נו, אני שונאת שאתה עושה לי קטעים כאלה. אני לא רוצה. אני לא אוהבת את זה וזה לא גורם לי להרגיש נוח." "תתמודדי. זה לא נתון לבחירתך. אנחנו הולכים וזהו." אני עושה לו פרצוף, אני שותקת, אני יודעת שהוא כבר החליט. מסתבר שכולם ידעו חוץ ממני. אפילו הזוג הזה ידע כבר שאני מגיעה. "אני צריך שתתנהגי יפה היום. הם אנשים קלאסיים ונעימים. לא נישאר הרבה זמן." אנחנו מגיעים לאזור הבימה, הם גרים שם בפנטהאוז יפהפה, מסתבר. לבחור שאיתו הגעתי יש כבר חנייה שמורה שם. "כשאנחנו נכנסים, תורידי את הג'קט. הוא רשמי מדי." הוא קלאסי, לבן ומחוייט, ואני קצת קרירה עם מבט נוקשה בעיניים, אז לפחות שהג'קט יירד, שיקל על האווירה. קשה לי לחייך, אבל הוא מכריח אותי לחייך חיוך מאולץ. הגענו לפתח הבית, הם קיבלו אותנו יפה וניגשו ללחוץ לי את היד. תחילה הגבר ולאחר מכן האישה, למרות שראיתי את הלהט של האישה לבוא ולהכיר אותי. היא כמעט זינקה מהספה הלבנה כדי להתקרב אליי. הם שני עורכי דין נשואים כשביניהם הפרש של 17 שנים. אני הייתי הצעירה ביותר שם. מקשקשים קצת בסלון בזמן שהגבר שאיתו הגעתי מחפש איזה סרטון מצחיק ביוטיוב על "שפת הקלאק" או משהו כזה, שפה אפריקאית מצחיקה כזו. אחרי שצפינו בזה כלאחר יד, הקרח נסדק מעט. גם אני התחלתי לצחוק. הם מדברים ביניהם, יותר הגברים, ואני יפה ושותקת. הודעתי לו שזה מה שיהיה שם, אני לא מתכוונת לשתף פעולה עם זה. כעסתי על כך שהוא החליט לבד ולא שאל אותי. הוא כיבד את זה. אני מאוד מאופקת איתו, אולי כי אני גם קצת מפחדת מהתגובות שלו. לאחר שיחה קלילה בסלון, הגברים עלו לגג לצפות בשביל החלב או בדובה הגדולה. ספק אם הם היו ציניים או שבאמת עלו לצפות בזה. הוא סימן לי עם העיניים להישאר עם האישה שם ולחייך, בזמן שהיא הכינה לבעלה משהו לאכול. אנחנו סירבנו בנימוס. הורדתי את הג'קט הלבן ונשארתי בשמלה בצבע טורקיז ונעלי עקב שחורות. התקדמתי לעברה ופתחנו בשיחה קלילה בזמן שהיא מבשלת. לאט-לאט הקרח נסדק כמעט כליל וממש דיברנו. היא שמה מוזיקה והרגשתי יותר נינוחה דווקא כי הגברים לא היו שם. מצאנו המון נקודות דימיון ודיברנו על המון נושאים. בתזמון מושלם הגברים ירדו כשהאוכל היה מוכן, בדיוק כשהתלבטנו האם להעלות אותו או לקרוא להם שירדו. לפני האוכל הם עישנו משהו, שתו קצת וויסקי ונראה לי שברקע הייתה התוכנית "Family Guy" (אם היא מצויירת). האווירה הייתה כבר הרבה יותר נינוחה, למרות שעדיין הקפדתי על כל הגינונים האלה שהוא אוהב, ואלוהים יודע כמה הדיוק הזה קשה. אבל הם באמת אנשים קלאסיים. הוא ביקש ממני לעשות לו "קיצי" בעורף תוך כדי, גם בגב. תוך כדי הוא מלטף לי את הרגל. האווירה יותר מינית, יותר חמימה, אני מצחקקת קצת, נפתחת קצת יותר. משהו נבנה שם ביני לבינו. יש חיוכים, יש מבטים, יש הערצה הדדית - אני אותו על הדרך שבה הוא מתנסח שם, מדבר, יודע,כל-כך ייצוגי ומרשים, והוא אותי על ההתנהגות שלי, על הרושם שאני משאירה, על איך שהם מסתכלים עליי בהערכה, על איך שזה מציג אותו, והוא מרוצה. לרגע הייתה התפזרות כזו, והוא אמר לי "תודה על שאת נעימה". חייכתי אליו, ואז שאלתי "רגע, היית ציני?" והוא ענה שלא. הוא סולד מציניות ולא מעריך אנשים ציניים. מעולם לא היה ציני ומעולם לא דיבר אליי בציניות. לפתע הוא העלה את הנושא בשיחת הסלון - ציניות. ואז הוא שאל האם אני נמצאת בסביבת אנשים ציניים בדרך-כלל. עניתי שלא, שהם לא מתוחכמים מספיק בשביל להיות ציניים. והם התחילו לצחוק ואמרו שזה היה ציני. זה היה רגע שרציתי לשמור, כי ראיתי עד כמה הוא אוהב אותי באותו רגע. אני אוהבת כשהוא צוחק. הקול שלו נהיה צרוד והוא לא מנסה להתאפק. כשאני שומעת אותו צוחק, אני צוחקת אוטומטית והוא צוחק כי אני צוחקת וזה לא נגמר. אט-אט התחלתי לגלות שאני נהנית. אנחנו לא צוחקים הרבה, אני והוא, ופתאום זה היה מרענן. משהו בקיץ הביא איתו אווירה קלילה יותר לפגישות שלנו. זה היה נחמד. אבל עדיין הייתי כבולה לתוך הגינונים האלה. "נו," הוא פונה אל האישה, "איזה בקבוק אלכוהול את בוחרת לי?" הוא הוסיף שתבחר בקפידה כי גורלי תלוי בכך. היא הביאה לו בקבוק שמלא בזכרונות נעימים. הוא אמר שהיא כנראה אוהבת אותי משום הבחירה שלה. לאחר מכן שמח והודה לה. נפרדנו מהם לשלום וירדנו לכיוון הרכב. הוא לא הפסיק לשבח אותי על ההתנהגות שלי לידם, על כמה שבחר נכון להביא דווקא אותי לשם, לייצג אותו כמו שצריך, למרות שאני הבחורה הצעירה ביותר שלו ודווקא עליי הוא סמך בעניין הזה. הוחמאתי מאוד. מזג האוויר היה חמים ואת הבקבוק הוא שם בין הרגליים שלי, שאחמם אותו. "נראה לי דווקא שעדיף שהוא יקרר אותי" עניתי לו, והוא חייך. נסענו אליו. בדרך אליו עניתי לו שאני מפחדת שנגיע למיטה כי תמיד העניינים מתלהטים שם ולא במובן החיובי. אבל מצד שני, אני באה אליו בעיקר בשביל זה. הוא הגבר היחידי שאני מוכנה לנשק ונהנית ממנו על גבול ההיסטריה - מינית, גופנית, שכלית, מנטלית, אינטלקטואלית וכו' (אגב, זה אותו בחור מהפוסט "סקס עם האקס"). כמו שחשבתי, הר הגעש הרגשי בינינו התלהט מהר מדי והדיבור הפך מכוער. הרמתי את הקול (מה שהוא לא מסוגל לשאת), התחצפתי ורבנו ממש, עד למצב שאמרתי לו שאני רוצה הביתה. השעה הייתה בסביבות חצות וקצת, אבל בסופו של דבר חזרתי הביתה לקראת חמש-שש. אני לא יודעת איך התפייסנו בערב כזה, כי השנאה שחשתי אליו באותם רגעים הייתה בלתי נסבלת. הוא חצה קווים אדומים שאף גבר לא היה מעז לחצות, והנורא בכך - הוא אפילו לא הניד עפעף. הייתי לבד ולא היה מי שיציל אותי ממנו. ספרתי שלושה רגעים שבהם כמעט בכיתי, שבהם הפכתי את מה שקרה שם לאירוע פלילי. השיחה סטתה לגמרי מהמסלול והדרדרנו הכי למטה שאפשר. "אם זה לא היית אתה, אני לא יודעת כמה רחוק הייתי לוקחת את זה." "זו מילה שלך מול מילה שלי. הייתי שותה לך את הדם בקש." פחדתי לבכות לידו. לא בכיתי ליד גבר מעולם, אני לא יודעת איך זה מרגיש ומה ההשלכות של זה. העדפתי להיות במקום המוכר ופשוט לסלק את הצורך לבכות, לשכוח ממה שקרה. הוא מביא אותי לקצה, מטלטל אותי בכל הכוח, ואז מבקש ממני לחזור למסלול, לשיחה סתמית על חיי היום-יום, על מה חדש וכהנה וכהנה. אני לא מסוגלת לענות, הגרון שלי חנוק. המשפטים שלי קטועים וקצרים, ולבסוף הוא מניח לנושא. נרדמתי לשעה, אולי קצת יותר. הוא לא רצה לשכב איתי. אני רציתי סקס, לא התניית אהבים. לא הייתי מסוגלת לאהוב אותו באותו רגע, למרות שהאהבה בינינו היא נצחית. לא משנה מה, אנחנו חברים טובים והחברות שלנו קדושה, שנינו יודעים את זה. אבל זה לא עזר. הוא פועל מתוך רגשות שנראים לו נכונים. הוא לא מצא לנכון לשכב איתי בפעם השנייה, מאז פגישתנו הקודמת לפני מספר חודשים. "את לא מבינה שברגע שלי יהיה טוב, גם לך יהיה טוב. ככה זה עובד. ובינתיים איחרת לי ב-19 דקות. מותר לי לעשות מה שמתחשק לי ולך אין זכות להגיד על זה כלום." ידעתי שככה זה עובד, אבל לא תמיד הייתי מסוגלת ליישם. הוא דורש הרבה מדי, מה שאני לא יכולה לתת. אבל הוא בטוח שכן, שאני האישה המושלמת בשבילו, שאני רואה אותו באמת ויודעת מה הוא צריך ואיך לתת לו. אבל עדיין יש שם קצר, שככל הנראה בזמן הקרוב לא ייפתר. הגענו לעמק השווה, הלא-כל כך שווה, ושכבנו. ראיתי כוכבים אחרי יותר משלושה חודשים בלי סקס. לא כי קיבלתי סקס, אלא כי רק הוא יודע איך לתת לי. אני לא יודעת איך לתאר בכלל את הקסם שהתחולל שם פתאום ואיך זה קירב בינינו. והוא יודע שכשהוא בתוכי, אני יותר רגועה, יותר רכה, יותר נעימה, יותר קל לי להתקרב אליו ולו להתקרב אליי. ידעתי שהוא נהנה מאוד. לא רק בגלל האספקט הפיזי, אלא כי הוא ממש חיבק אותי מתוך שינה, כאילו פחד שאחליק מבין זרועותיו. חיבוק לוחץ, עוטף וחזק, כמו שצריך. בניגוד לפעם הקודמת שבה הוא שתה (וגם רבנו) והוא העדיף להזמין לי מונית משתי הסיבות האלה. הפעם הוא החליט לאכול משהו אחרי שנח, לחכות שהשפעת האלכוהול תתפוגג מעט ולהחזיר אותי הביתה בעצמו. כל הדרך חזרה חייכנו האחד לשנייה, הוא חיבק אותי חזק והיה קשה לשחרר. גם מצידי. יום אחרי המשכנו לשחזר את הלילה המיוחד הזה בתכתובות, מזוג החברים (שזה משהו שעשינו פעם ראשונה ביחד בהתחשב בכך שאנו לא זוג) ועד לסקס הנהדר. מה שכן, סיכמנו שאנחנו צריכים להתחיל להיפגש יותר כדי להתקרב יותר. אבל גם מהאנקונדה בלונה-פארק צריך הפוגה לפני הסיבוב השני. אולי איזה סיבוב על כוסות התה שמסתובבות באיטיות משעממת וגורמות לבחילה. |