שלום מתוקה!

הנני תחת הרושם המדכא של "ועידת השלושה", בה נחתך גורל עמים ונחרץ משפט ארצות, ואנו לא זכינו גם שייזכר שמנו, שהעם הנטבח ומושמד יקבל פיצוי של עידוד בהעלאת זכר המיליונים...

סגר עלינו העולם, ואין דרך אחרת מאשר זו שהלכנו בה תמיד, לסמוך על עצמנו, לגבש את הנושא ככוח שיידע למוטט מוסדות עולם בתביעת צדק ומשפט לרוצחי עמנו, וקוממיות ועצמאות בארצנו. כי אין ברירה...

יצא לי לשוחח בימים אלו עם אחד מבעלי בריתנו, וכיצד קשה לו ליישב במוחו את העובדה שמתייחסים לשוכני הארץ הזאת כאילו לא היו איתם ביחסי מלחמה. והרי כמה חברים הוא איבד בדרך הארוכה מאז פרוץ המלחמה, והנה לא היה טעם למותם. ומי יתקע בידך, הוא אומר לי, שגם למחרת כניעתה של גרמניה לא תחזור אותה תופעה? והרי כמה קורבנות הקרבנו, ועוד נבוא עד מיגור הרשע. הכדאי כל זה, שאחר כך הדיפלומטים תמצא אותם הגונים כבני ברית... מחשבה מרה ואיומה ניקרה במוחי. אלו הגיגי חייל פשוט הנתקל בעובדות חיים, מצרפם במוחו, ומסיק מסקנות שלו. וכיצד אחשוב אני? התקום שבועות הנקמה? היש בכלל נקמה שתכסה על פשעיה של גרמניה הנאצית?

היכחידוה מעל פני שמי הקב"ה? מחשבות נוגות, ואין מענה בפי.

ובינתיים, מאמצים כל שריר ומתכוננים, בתקווה שנזכה בכל זאת למיגורו ושהדם השפוך יזעק מאדמתם הטמאה עד שיבוא על נקמתו.

ניכר מאד שהננו חסרים אנשים, וזה כובל את אפשרות ביצוע התוכנית בקצב שנקבע.

אני עייפתי במקצת, כבר כתבתי לך על כך. ישנם גלים שונים במצב רוח, ועתה הוא ב"שפל". ותמצאי את ביטויו במכתביי. ובפעמים רבות במתח גבוה, אחרי זה באה הירידה הפתאומית. אתגבר על כך.

ואצלך, מתוקה, מה חדש? גם היום לא פקדני הדואר, ותביני איזה מועקה מצטברת על הלב בגבור הגעגועים היוקדים. יש ונדמה, מי יתנני ציפור בשמים ואעופה אלייך, רגע, להציץ בעינייך, לגול באופן חופשי את כל אשר על ליבי. חלום שווא...

האם הגיעו מכתבים מהקרובים? ומה מעשייך? השמת לב להערותיי ביחס לסידורך בעבודה? היש תקווה שתיגאלי פעם מהתנאים האיומים במקום הארור הזה?

ולי, אל דאגה דורקהלי (כבר מזמן לא קראתי בשם זה. חוץ מערבים רבים בעת שאני משוחח איתך במחשבתי...) אני בריא ושלם, אחליף כוח בימים הקרובים, ואחזרו בכוחות מחודשים להמשך פעולה.

היי בריאה יפתי והרבי בכתיבה.

אני מאמצך לליבי בנשיקות לוהטות,

בשפע אהבה יוקדת,

שמואליק

שלומות לצפרה

ד"ש ממרדכי ומבן-אשר