ממרום שנותינו, לפעמים ניראה שראינו כבר הכל. אז זהו שלא...

יש מפגשים שלעולם לא נהיה מוכנים לקראתם. כמו מפגש המוצרים שהיה בתוך הסנדביץ' של המורה שלי לאקורדיון.

כילד דתי, לא הבנתי כיצד קציצת בשר עבה, מרוחה בשכבת קוטג', יכולה לנוח בשלום על גבינה צהובה. לא הוכנתי כראוי להתנגשות העולמות שבין הבשר והחלב. 

ראיתי פתאום חיבור של חומצה וגופרית.

הפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו", מראה על איסור מפגשים טוטאלי, ששומרי המצוות והמסורת, מקפידים על הפרש של 3-6 שעות, כך שאפילו בקיבתם, לא ייפגשו שתי האושיות...

לא יכולתי להוריד את העיניים מהסנדביץ',  
הסתכלתי במורה בעצב. ידעתי שמקומו בגיהנום מובטח, אך לא העליתי בדעתי שתוך רגע יחשוב שאני הוא זה, שפילס לו את המסלול...
** 

"מה, אתה ילד רעב ? -
מה אתה נועץ כזה מבט בסנדביץ' ?

אולי אתה גם רוצה ביס ? "
הייתי חיוור ובקושי נשמתי.

הוא אכל בפה פתוח, שחשף את תהליכי הגריסה של מאכל הפיגולים. ריח נורא הציף את הסטודיו הקטן.
"קח את שלי, אני אכין לי אחר" - אמר ודחף את הסנדביצ' מול פניי.

לגוף תגובות משלו. קמתי, חפשתי חמצן, מנסה להתאים את עצמי לשינויים החדשים שבסדרי בראשית, ופתאום... שטפון של קיא נמרח לאורך קלידי פסנתר הכנף הפתוח, שתווי האקורדיון היו על מגשו המתקפל.

"מה עשית?" צעק המורה, מזועזע.

ניסיתי להסביר שמבחינתי קץ העולם זה כאן ועכשיו. 
קולי בגד, הפה נפתח ונסגר בלי להשמיע צליל. 
התבוננתי בו חסר אונים, העברתי אצבע בין פניו המתכרכמות לבין הסנדביץ'.
אולי חשב שהסנדביץ מגרה אותי - "אין לך בושה ?" - אמר.
הוא לא שלט בעצמו סטר לי פעמיים. בכף ובגב היד.
**

נראה שדעתו התגבשה לגביי כבר בשיעור הקודם והמשותף עם דורון לויט, שליווה אותי בגיטרה. 

המורה התגרד, תלש את שערותיו, כיסה את אוזניו ואמר שלמיטב זכרונו, היה זה הדואט הכי קשה להאזנה...
"מוטב, שנקצר הפעם, כי הוא חייב להרגע לקראת השיעור הבא". 
פתאום פנה אליי, ואמר לי ברכות ובלי קשר לכלום: 
"דורוני חמודי, אני אמן". 
לתדהמת המורה המזועזע והפרטנר לדואט, התמלטה לה מפי, נחרת איפוק רעשנית שקרסה בצחוק מתגלגל. נדחפנו על ידי המורה הנעלב אל מחוץ לסטודיו כשטריקת הדלת הדהדה מאחורינו. 
ברחוב, דורון פנה אלי ושאל בכנות:
" למה צחקת כשהמורה סיפר לנו שהוא אלמן...? "

****

אמי זיהתה בנגינה, את "הריטלין של שנות השבעים".
היא ראתה בה כלי לפיתוח שרירי הסבלנות, לחינוך הנפש הסוערת לעמידה בקצב קבוע ולדיוק במנגינת החיים.
כמו בטיפול בטראומה, מיהרה  אמי לרשום אותי, עוד באותו השבוע למורה אחר, שהיה חביב אליי, רק בשני השיעורים הראשונים.

הוא חשב שאיני מבחין, אך כשניגנתי הוא כיסה את אוזניו, כפי שנהג המורה הקודם. חברים סיפרו לי, כיצד היה טוחב לידיהם מברשות שיניים זעירות ומבקש מהם להגיע למקומות נסתרים ומסריחים... שמפאת גילו אינו יכול להתכופף...
המורה החדש לא הכין סנדביצ'ים רבי קומות ודוחים, אך היה מסנן מידי פעם ברוסית, מילים שטוב שלא הבנתי... 

באחד השיעורים, כשלא ממשתי את צפיותיו... גם הוא כבר לא שלט בעצמו, איבד את סבלנותו והעיף לי סטירה מצלצלת, שטלטלה את פני ואת נחישותי להמשיך ולנגן.
השקט חזר לשכונה ושימח את אחותי, שהפסיקה להזמין חברות ואיימה לעזוב את הבית. ואת השכן מהבית ממול, שכמעט ולא היה יום שלא צרח "יא בנזונה תפסיק עם הרעש, בחיים לא תדע לנגן". 

**

את הסטירה הבאה קבלתי כעבור 10 שנים, בשמחה משפחתית בבית כנסת...

"אהלן דורון", אמר בחיבה חיים שטנגר, חבר מגושם של אחי

ו"פוצץ לי את הלחי" בסטירה אימתנית, כשהוא ממהר למעגל הרוקדים.

ראשי הוטח הצידה וסימני אצבעותיו העבות, נשארו על פניי עוד מספר ימים.

מבר- המצווה איני זוכר דבר, אבל את הסטירה, כן.
**
על הסטירה הבאה שהיתה מאחותי בת ה-55 והאירועים שקדמו לה, מוטב שלא אכתוב כעת. הסיפור עדיין טעון ומוטב שיחלפו מספר חודשים וכך אוכל לכותבו בהומור בסלחנות ובמידת פיוס ראויה. ומי יודע אולי כבר יהיו שני ספורים...