ממרום שנותינו, לפעמים ניראה שראינו כבר הכל. אז זהו שלא... יש מפגשים שלעולם לא נהיה מוכנים לקראתם. כמו מפגש המוצרים שהיה בתוך הסנדביץ' של המורה שלי לאקורדיון. כילד דתי, לא הבנתי כיצד קציצת בשר עבה, מרוחה בשכבת קוטג', יכולה לנוח בשלום על גבינה צהובה. לא הוכנתי כראוי להתנגשות העולמות שבין הבשר והחלב. ראיתי פתאום חיבור של חומצה וגופרית. הפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו", מראה על איסור מפגשים טוטאלי, ששומרי המצוות והמסורת, מקפידים על הפרש של 3-6 שעות, כך שאפילו בקיבתם, לא ייפגשו שתי האושיות...
לא יכולתי להוריד את העיניים מהסנדביץ', "מה, אתה ילד רעב ? - אולי אתה גם רוצה ביס ? " הוא אכל בפה פתוח, שחשף את תהליכי הגריסה של מאכל הפיגולים. ריח נורא הציף את הסטודיו הקטן. לגוף תגובות משלו. קמתי, חפשתי חמצן, מנסה להתאים את עצמי לשינויים החדשים שבסדרי בראשית, ופתאום... שטפון של קיא נמרח לאורך קלידי פסנתר הכנף הפתוח, שתווי האקורדיון היו על מגשו המתקפל. "מה עשית?" צעק המורה, מזועזע. ניסיתי להסביר שמבחינתי קץ העולם זה כאן ועכשיו. נראה שדעתו התגבשה לגביי כבר בשיעור הקודם והמשותף עם דורון לויט, שליווה אותי בגיטרה. המורה התגרד, תלש את שערותיו, כיסה את אוזניו ואמר שלמיטב זכרונו, היה זה הדואט הכי קשה להאזנה...
**** אמי זיהתה בנגינה, את "הריטלין של שנות השבעים". הוא חשב שאיני מבחין, אך כשניגנתי הוא כיסה את אוזניו, כפי שנהג המורה הקודם. חברים סיפרו לי, כיצד היה טוחב לידיהם מברשות שיניים זעירות ומבקש מהם להגיע למקומות נסתרים ומסריחים... שמפאת גילו אינו יכול להתכופף... באחד השיעורים, כשלא ממשתי את צפיותיו... גם הוא כבר לא שלט בעצמו, איבד את סבלנותו והעיף לי סטירה מצלצלת, שטלטלה את פני ואת נחישותי להמשיך ולנגן. ** את הסטירה הבאה קבלתי כעבור 10 שנים, בשמחה משפחתית בבית כנסת... "אהלן דורון", אמר בחיבה חיים שטנגר, חבר מגושם של אחי ו"פוצץ לי את הלחי" בסטירה אימתנית, כשהוא ממהר למעגל הרוקדים. ראשי הוטח הצידה וסימני אצבעותיו העבות, נשארו על פניי עוד מספר ימים. מבר- המצווה איני זוכר דבר, אבל את הסטירה, כן.
|