יום חדש מפעפע מן האופק אל נשמתו של הלילה. אני מוצא עצמי בעיניים פקוחות, מחשבתי נודדת רחוק. שוכב עטוף ברגע אפרורי כזה. את נמצאת רחוק ממני כבר כמה ימים ובתוכי מלחמה על היותך, סוערת. רגעים, כמהה לחוש אותך בתוכי כגלים השבים אל החוף ואחרים, להשאירך רחוק, נשכחת, דמות דוהה. רוצה לחבק את הכאב כרעב המלקט פרורים וממהר לאטום את גופי, מותיר את הרגעים איתך במרחק בטוח. בצימאון סופג אל תוכי את קולך ומניח אותו עטוף, בפינה כמתנה שבירה ועדינה, מתענג על נוכחותו מקרוב, מרחוק. ישנם רגעים שאת כבר כמעט זרה בתוכי, לא רצויה.
היום משיג את הלילה עוד קצת, גם הפחד מעט מתכהה חוד להבו ובתוכי שערך מתבדר, על פני, על עיני, געגוע אוחז בי לחיוך ההוא, שסימן קוים דקים בזויות עינייך ואני ידעתי כי את מוליכה אותי עוד צעד אלייך.
אני מלא בך אהובתי, כל כך מלא שלפעמים מאבד את עצמי. |