כל האהבות כולן...
אמא של טל, גננת, מאמנת אישית להעצמה בקבוצת יוזמות.
מאמינה באהבה, בגמדים ובפיות.
מאמינה בחינוך ובשינוי שמתחיל מבפנים.
מאמינה שכל אחד יכול לעשות שינוי בחייו, שלכל אחד מגיע להיות מאושר, גם לך.
בבלוג שלי תפגשו אותי דרך ספורים על הדרך שלי ועל האהבות בחיי. מזמינה אתכם להתרווח, להרגיש בבית ולקרוא עם הקפה.
החיים הם ספור בתוך ספור בתוך ספור בתוך ספור.. והסוף תמיד טוב.... אם עכשיו לא טוב, סימן שעוד לא הגעת לסוף הסיפור...
פוסטים אחרונים
- בחזרה למילים 6/11/10
- מסיבת יובל 7/5/10
- יומן מסע 26/3/10
- מהמרחקים 1/3/10
- תרקדי 23/2/10
- שיר נבואי קוסמי 3/2/10
ארכיון
עוף גוזל
אחד הדברים הכי קשים וכואבים בהורות ובחברות זה לשחרר. להפרד ממקום של אהבה, ממקום של הבנה וממקום של ידיעה שלהשאר ביחד מונע מהאדם השני, בין אם זה הילד שלי ובין אם זה חבר שלי, להתפתח אל השלב הבא בדרך שלו. כשהבן שלי היה בשנה השניה באוניברסיטה, הוא החליט לעבור לגור עם שותפה בחיפה. בנאלי, הגיוני, בוגר - הכל נכון - אני כמעט התפרקתי... תקפה אותי חרדת נטישה.... פחדים של איבוד שליטה.. הוא ילמד לחיות בלעדי ולא יצטרך אותי יותר... ומה יקרה אם כן יצטרך ואני אהיה רחוקה? איך אני אוכל לעזור לו? איך אני אשאר לבד בבית הגדול הזה? מה יבוא במקומו? איך יראה הקשר שלנו אחרי המעבר? שעות של בכי לא מוסבר, רגישות מיותרת, כעסים לא רלוונטים ולא הגיוניים - עד שהבנתי שאני בפרידה - הילד שלי גדל. הוא צריך להפרד ממני כדי שיוכל לעוף ילד ולחזור גבר. זה תהליך בריא. הרי לדבר הזה הכנתי אותו כל השנים. בזכותי הוא יכול, בזכותי הוא עצמאי, בזכותי יש לו את הכלים לצאת לדרך - ואני זאת שמחזיקה אותו עכשיו עם הקושי שלי לתת לו ללכת, לתת לו את המרחב שהוא צריך - לשחרר אותו לחיים. הילד שלי מכיר אותי ויודע שאני חזקה. יחד עם זאת, הוא גם מכיר את החולשות ואת הפחדים. לכן הוא בילה שעות בלשנן לי את המנטרה "אני לא עוזב אותך, אני אוהב אותך, אני עוזב את הבית, זה משהו אחר..." - הוא גם אמר: "אני אגיד את זה כמה פעמים שצריך..." הוא דיבר איתי פתוח, על מה שהוא מרגיש אלי, על כמה הוא צריך אותי עדיין בחיים שלו, עד כמה הוא מעריך את האמהות שלי, הוא דיבר אלי מהלב שלו אל הלב שלי - אמיתי. האותנטיות שלו איפשרה לי לעבור את הקושי. בסוף היפנמתי ואפילו התגברתי וצמחתי... הקשר ביני לבינו רק התחזק למקום בוגר יותר, משמעותי יותר וחזק יותר. נהייה לי מוחשי וברור שהוא לא ויתר עלי ושיהיה לי מקום משמעותי גם בחיים הבוגרים שלו. ההבנה, שלעובדה שהוא הולך לעשות את הדבר שלו - אין קשר למה שהוא מרגיש אלי, למה שהוא חושב עלי, לקשר שלו איתי - היתה קשה לי מאד. המוח מבין שזה מרחב הגדילה שלו, אבל הפחד לאבד אוחז בלב ומתקשה להרפות. זה תמיד יותר קשה עם האנשים שאנחנו אוהבים. ככל שיותר קרוב - יותר קשה - להפרד מאדם אהוב - בין אם זה הורה, בין אם זה החבר הכי טוב ובין אם זה ילד שגדל ועזב את הבית - זה כואב - כאילו חותכים בבטן הרכה, כי חלק מאיתנו הולך יחד איתם... כל פרידה, גם אם היא פרידה מפנטסיה, או משלב בחיים, כואבת איתה את כל הפרידות שכבר חווינו וזה לא נהייה קל יותר - יחד עם זאת, עם השנים נבנית ההבנה שכל אחד שהולך גם משאיר חלק ממנו אצלי.. והאהבה שאני מרגישה אליו גם היא קיימת בתוכי ונותנת לי כוח בזמנים שהוא לא איתי. אומרים שאם אתה אוהב מישהו - תן לו ללכת - אם זה אמיתי - הוא יחזור ממקום של בחירה ואם זה לא אמיתי - יותר טוב שהלך.... גילה |
תגובות (8)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
בשביל אמא, גם בגיל 40 יהיה בנה הגוזל שלה :)
תודה,
מדהים איך טקסט קופץ לנו לידיים בדיוק ברגע הנכון -
הגוזל שלי עכשיו כבר בקורס קצינים...
זה עדין נחשב גוזל?
גילה
מצאתי את זה... כשרק הגעתי לקפה...
עוד לא ידעתי שעונים על התגובות...
מגניב... בדיוק בזמן...
גילה
אכן לחיי הגוזלים שעפו...
פתאום הבית ריק... אבל זה חלק מההתבגרות שלהם ושלנו...
משמח אותי שאת חברה שלי
שתהיה שבת קסומה,
גילה
וואוו, למה אין אזהרות בכניסה לפוסטים?
בדיוק יושבת עם הקפה של שישי וחושבת שהגיע הזמן לפתוח בלוג
ואני ככה מגלגלת עם מה להתחיל....
ואז הוא נכנס לחדר - הילד שלי שעוד חודשיים מתגייס
ואני מסתכלת על השורות הראשונות בפוסט שלך,
מעיפה מבט לבלונדיני שמולי ואומרת - שיטטטטטטטט
כן, זה לשחרר ואצלי זה סיבוב שני
ותמיד יש את הצביטה הקטנה הזאת.
והמשפט שלך בסוף -
If you truely love someone set them free
הוא אחד הגדולים שנכתב אי פעם
שבת נפלאה ולחיי הגוזלים שעפו....
הבן שלי הוא המורה הכי טוב שלי....
הפוסט נכתב בעקבות הפרידה מהאחרון...
ואת יודעת מה? אני לא מתחרטת על כלום... הפנים קדימה...
לא מחכים לאף אחד... ממשיכים ללכת והאויר חוזר....
גילה
גילה,
פוסט מקסים שמתאר את הקשר הנפלא שיש לך עם בנך.
אני כל כך מאמינה במשפט האחרון שכתבת!! זה נכון, האהבה חייבת לבוא ממקום של בחירה ולא מחויבות.
נהנתי לקרוא.
אהה ומזל טוב על התמונה :-)
איימי