אני שחורה עכשיו

והלובן מאיר אותי.

האדום שבלב כמה לאהבה

והשחור מחשיך אותי.

הורוד שבראשי נעלם למספר שעות

ושוב חוזר אליי, אוהב אותי.

הירוק שבעיניי הוא בבואת העץ,

החום שמתגלה, הוא השורש, הבסיס.

ואני, עלה נידף,

משתוקקת להרגיש את המראות

מבקשת לי שוב את הלובן המציל.

עוצמת עיניי אל תוך השחור.

רואה בחזיון מפואר את ההילה

מצומררת מנקודות האפילה הנעלמות ממני.

נושמת.

נושמת .

נושמת.

חנוקה, מתפתלת.

והאור-

קרב ובא.

הוא חלק מגופי.

ואני -

שקופה עכשיו.