לחיים בגיל אין גיל !
במשך 10 שנים היה אילן בחיי. איש צעיר ותמיר, בן גילה של בתי, רקדן סטפס ובמאי קהילתי, עבורו כתבתי 24 מחזות לילדים ולנוער. כשלושה חודשים אחרי שנפטר בן זוגי, הכיר בינינו מכר משותף כדי שאלווה אותו בתקופה של מבוכה רבה בחייו.
אילן היה שונה מכל צעיר שהכרתי - באדיבות הטבעית, בסקרנותו ובתאוותו להבין את את טבע האדם ואת החיים לעומקם. הייתה זו עבורי "תקופת התחייה", אותה כיניתי "נעורים ב' ".
שיחות חקרניות נמשכו אל תוך הלילה והיו עבור שנינו דשן משובח להתפתחות אישית. שאלותיו, אותן כבר מזמן חדלתי לשאול, אתגרו אותי לבחון מחדש איפה ניצבתי מולן בעת ההיא. עד מהרה התמוססה ההבחנה בין "החכם" ל"תלמיד". תובנות שהבריקו בתודעתנו לפתע, מלאו את ליבנו חדווה עצומה, והחיבוק היה הדבר הטבעי לציין אותה, לעתים גם בפרהסיה ושיחשבו מה שיחשבו... פה ושם, כטוב ליבנו ביין, אחרי שיחה מעמיקה, רקדנו טנגו כמו שהוא יודע – והוא, עוד איך ידע! אני לעומתו... נו טוב, לא חשוב. אבל אילן היה סבלני ודחק בי ללמוד סלסה, אחרי חסך ריקודי של שנים...
פעם בשבוע עשינו לנו "שבת של יום חול". עם צידנית עמוסה ותרמוס גדול, יצאנו אל מרחבי טבע הררי מיוער, לחוות דממה רוויית רחשי זוחלים חמקמקים, ציוצים, זמזומים וקרקורים. הלוא כבר אמרו חכמותינו בימים ההם ובזמן הזה: "נוף יפה, שיחה יפה ואיש יפה, מרחיבים נשמתה של אישה".
ביום חמישי אחד, סמוך לבית הבראה מסוים, בדרך לירושלים, צפינו בשקיעה מעברו האחד של הר ובמילואו של הירח החיווריין בעברו השני. שתקנו רגע, חמש ועשר, פן הגה אחד מפינו יאדה את ההוד והתפארת הבראשיתיים. אלא שרגע של שלמות הוא לעתים יותר מכפי שהנפש יכולה להכיל ואז, בנחיתה גסה של אמירות שטותיות וצחוקים, כשהאפלה כבר גברה על שרידי האור הוורדרד בשולי העננות, נפלנו מגן העדן וחשנו רעב כאחד האדם.
בית ההבראה הסמוך היה מקור מבטיח למצוא בו את מבוקשנו, אך כמו שכתוב בספר הספרים: נכנסנו לבקש "אתונות" ומצאנו "מלוכה"! התברר שבימי חמישי בערב מתקיימים במקום ריקודים!!
"גבירותיי ורבותיי", קרא האחראי על ההרקדה, "בהתחשב בקהל המבוגר והיקר שלנו, נתחיל בטנגו המפורסם JELOUSY! נו, יותר מזה אנחנו לא צריכים, [כזכור למי מכם מ"קפה נוגה"]. הטנגו התחלף בוואלס ואחר כך ברומבה. תוך כדי הריקוד, הוכרז על תחרות והאורות הועמו, לאפשר לכולם להרגיש בנוח גם כשצעדיהם ברווזיים. והנה מגיע תורה של הסלסה. הפנסיונרים החביבים פרשו בשארית כבודם לעבר הכורסאות והקבלייר העדין והמתחשב שלי, חשב לנהוג כמותם, למעני, אבל 61 שנותיי נדמו כ- 16 ומשכתי אותו חזרה אל הרחבה.
רקדנו סולו, אילן במיטבו ואני במיטבי, אבל צעדים של ריקוד אחר, מלוּוים בתנועות גוף מוגזמות ובנפנוף זרועות, כי באמת, אם כבר, אז כבר ובכלל, מה 'כפת לי, הרי מחר כבר לא אהיה פה!
היה כבר קרוב לחצות כשעשינו את הדרך חזרה לשפלה, שני בקבוקי יין משובח, בהם זכינו בתחרות, התגלגלו והתנקשו על המושב האחורי, מלווים את שירתנו הפרועה. אף מלחין לא קפץ מקברו כדי לגעור בנו על הזיופים. ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
|