באתי בשבילך אהובה קטנה
בהתחלה הזמינה אותי לסוף שבוע, אחר כך לשבוע, בטח חשבה לעצמה, מה, טיסה אל מעבר לים, סוף שבוע לא מצדיק את הטרחה, ואני, מה יש לי להגיע לארץ שלה, אימא אסרה, איסור דאורייתא, לא להריח את הריח שלהם, לא לשמוע את פיתולי השפה הנלחשת, לא לראות את המראות, אוזניי הפנימיות נאטמות מיד [לפני שנים אחדות התקרבתי לגבול שלהם, לא נכנסנו, כמובן, עמדנו עדנה ואנוכי במדינה אחת, מאלה המסתובבות, אולי הונגריה, אולי צ'כיה, אולי סלובקיה, ופה, אמרו לנו והצביעו באצבע, פה זקופנה, הלב שלי ניתר, את השם הזה שמעתי בבית הורי, כל כך מעט שמעתי בבית הורי על הארץ שמעבר למסך, הורד מסך ברזל, רק עברית, הגנה פלמ"ח צה"ל תעשיות ביטחוניות, הכול פתוח, שמים כחולים אין גבולות חולות משתרעים עד הים, כמו אליק אנחנו נולדנו מן הים]. והנה היא מזמינה אותי. מתה לפגוש אותה, לבלות איתה זמן גנוב, אבל למה שם, איך אני יכולה לראות את המראות להריח את הריחות לשמוע את לחישות השפה. אז או שאגיד לה לא או שאגיד לה כן, הולכת לישון ובבוקר שולחת מייל, התשובה התפענחה לי בלילה, ועל כן שבוע לאחר מכן קמתי ונסעתי אליה. וכיוון שהיה קיץ לא היה עלי להיטרד בענייני לבוש חם ונעליים, מעיל ארוך חולצות חמות ודי. ורק כשגלגלי המטוס התקרבו לנשק נשיקה חדה כאיבחה את האספלט הפולני באה אימא והפכה את הקרביים, כל הימים הלילות הניחה לי, כדרכה מנשקת אותי מלטפת, מכבה מדליקה פנסים בעוברי תחתיהם, רק כשגלגלי המטוס התקרבו לנשק נשיקה חדה כאיבחה את האספלט הפולני באה אימא לא כמו רוח קלה ואמרה מה את עושה פה מה יש לך פה מי נשאר לך פה, אני מתחטאת אומרת את יודעת אימא זה רק בגללה היא הלא חברה שלי ורק לכמה שעות רק לכמה שעות, והרי אני אוטמת את אוזני הפנימיות, ואימא שמעולם לא הטיפה מוסר קיבלה כול דבר ותמיד נתנה את אהבתה את תמיכתה, הלכה והשאירה אותי לבד על אספלט זר שלא ירדתי על ברכי לנשקו. לוקחת מונית לבית מלון סמוך לביתה צעצועי הבתים שלהם שמיים עכורים לא עכורים כמה יפים העצים הבתים הארמונות הכיכרות הפסלים הצבעים כמה שלא אעצום את עיניי היופי הזה האוויר הנקי השדרות הרחבות שלום שלום באתי בשבילך אהובה קטנה מצלצלת אליה מן המלון, הנה הגעתי, שמחה והפתעה בקולה, למה הפתעה, הרי קבענו, האנגלית שלה לא משהו הצרפתית דווקא כן אבל המבטא אלוהים ישמור. אומרת לה, תוך שעה אני אצלך. מתקלחת מחליפה בגדים הבאתי לה ציור קטן שלי טבעת שעיצבה חברה במיוחד בשבילה בושם שביקשה מהדיוטי פרי, עכשיו אני מטפסת ארבע קומות, אין מעלית, לא רואה רחוב לא רואה בניין לא יופייה של העיר מכווה של אש, יופייה אינו ידוע, עוצרת מול דלת עץ רחבה הנה השם שלה, הלב שלי דופק דופק, SZ בראש שמה, לחישות נחש של שונאי יהודים, היא פותחת את הדלת, מתוקה וקטנה, פני ציפור, כבר אז כשנפגשנו לראשונה הייתה קטנה ואלגנטית עכשיו היא ממש זעירה, משחה את שפתיה באודם לכבודי, rouge על לחייה, קרעה את עיניה בפוך, חכמות וכהות עיניה, אני מחבקת אותה מתוקה ואהובה, עוד הרף עין ניתן ידיים נעוף יחד לשמיים גדולים מעבר למקום מעבר לזמן עוד מעט חלונות הבית פתוחים תודה לאל, להניס את ריח העשן, היא הרי מעשנת כבדה, "כבר שלושה ימים אני מאווררת את הבית לכבודך ומעשנת רק על הגג", היא אומרת במבטא כבד וצוחקת, בואי, לוקחת את ידי ומושיבה אותי בסלון. הבית פשוט וצנוע. שלושה פסלוני קרמיקה, אחד מהם חתן כלה, שני פורצלנים על מזנון עתיק, מפיות רקומות, ציור שמן ישן של אמן לא מוכר, שטיח, חתול לבן ושימע קופץ על ברכיי, אין מעלית. עוד מעט, היא אומרת, יהיה לי כסף ואעבור לבית עם מעלית. קיבלתי עוד פרס, היא אומרת, מסיטה את ראשה לאחור וצוחקת, ויהיה לי כסף לעבור לבית עם מעלית. אני מקבלת פרסים, היא אומרת, היית מאמינה? על השולחן בסלון [לכבודי?] ספר חדש שלה שיצא בעברית, וכן ספר בערבית וספר במה שנחזה בעיניי כאותיות יפניות או סיניות, פח אשפה לצד שולחן הסלון מלא ניירות מגולגלים. פה את כותבת, אני שואלת והיא אומרת שכן, לפעמים במטבח לפעמים על המיטה בחדר השינה, זה תלוי, היא אומרת, תלוי באור, תלוי בראש, תלוי בשעה. ובכל מקום, היא אומרת, יש לי פח אשפה. אני אוהבת לזרוק. מתה לסיגריה, היא אומרת, בואי נרד לקפה למטה, אראה לך את העיר, יפה העיר שלי. באה אימא מתיישבת בינינו. אין מצב, אני אומרת. לא. לא לסיגריה ולא לראות את העיר. חיבוק, אני אומרת, והיא באה ומחבקת בחום, מספרת לי את הבדיחה על אינשטיין ואלוהים. איזה מבטא יש לך, אני אומרת, מאיפה הבאת אותו. היא מטה את ראשה לאחור וצוחקת צחוק מתגלגל. אני פולניה, היא אומרת, מה חשבת. עיניה כהות כעיני יהודי, הצוואר כמוש כמו עלי כותרת שנבלו, לחייה בפוך. תבואי אלינו, אני אומרת לה, תיפַּגשי עם אנשים, תראי כמה אוהבים אותך אצלנו. קשה לי לנסוע, היא אומרת, קשה לי לדבר בפני קהל אנשים, אני מספיק לי החברים שלי, כל הטררם, בכל הכבוד, לא בשבילי, אוהבת לחזור הביתה. יושבות ומדברות עד השעות הקטנות של הלילה. למחרת אני נעתרת לבקשתה ונפגשת איתה בבית קפה סמוך לביתה, היא יוצאת לעשן בפאוייה ואחר לוקחת אותי לטיול בשדרה הראשית, יפה עד מאוד השדרה ועיניי עצומות, הולכות שלובות זרוע, היא נשענת עלי רק טיפה, כבר לא צעירה, אנשים עוצרים לברך אותה לשלום, יש מי שקדים לה קידה, איש זקן לבוש חליפה עתיקה מנשק את כף ידה, פולנים, היא צוחקת במבוכה. בערב גלגלי מטוס חורקים בריצה על אספלט שאינני מנשקת על אדמה רוויית דם המטוס רץ רץ בבוקר אני כבר אצלי בבית שמים כחולים רחבים שלום שלום אהובה זעירה מה נעמת לי תודה על כול מה שנתת על כדים שמילאת לי לַעולם ועל אף שגוף יצירתך צנום כגופך הפיזי שעזב אותנו זה עתה מפני שיש לך פח אשפה ואת אוהבת לזרוק, השארת לנו אהבה חוכמה ויופי, להתראות בזמן קריב אחות, תודה על כל המְנָחוֹת
ניצלת כי היית ראשון ניצלת, כי היית אחרון, כי לבד. כי אנשים. כי לשמאל, כי לימין. כי ירד גשם. כי נפל צל. כי שרר מזג אויר שמשי.
לזכר אחותי ויסלבה שימברוסקה והאמת? לא מכירה אותה לא ראיתי אותה לא פגשתי אותה. מכירה מעט את שירתה. יפה בעיניי שירתה ומתוקה בעיניי האישה שהלכה לא מכבר לבית עולמה. |