ברגעים כאלה אני חושב על המתים.
זה ערב יום שישי רגוע, ואני שרוע על המיטה בדירתי.
החלון פתוח ורוח קיצית כבר נכנסת בעדו כל השבוע
איתה לחדר מזדמנות קרני שמש אחרונות מבעד לעצים ברחוב
ברגעים כאלה אני חושב על המתים.
אני, עם הספר שעל בטני, והקיץ שלואט לכיווני בלי פחד ובלי אימת מוות
לא יותר מהרגיל, אני כבר ועוד לא בגיל שבו מתייחסים למוות כידיד.
אני, עם כל הקייצים שהיו לי מאז. כל הנשים שהיו לי מאז, רוב הנשים של חיי.
ברגעים כאלה של שמחה בלי הכנות לארוחה ובלי הכורח לצאת לבלות
ברגעים כאלה אני חושב על המתים.
כבר מתבייש פחות שזכיתי לחיות שלא מתתי במקומם
שלא הייתי גיבור בכלל אבל למרות כל זאת
ברגעים כאלה אני חושב על המתים
רגעי הנחת הפשוטים ביותר היו ונשארים כולם טבולים בדם. |