שעות ארוכות ארוכות של סבל וקנאה עברו עליי בדירה התל אביבית, האשה החדשה והאח בכפייה היו נספחים חדשים ולא רצויים בתוך החיים שלי, הרבה מאוד פעמים התנהגתי כמו קרציה קפריזית, בכיתי, צעקתי, לא הסכמתי לאכול והשתמשתי בילד כשפן הניסיות שלי בכל התחבולות הזדוניות שעלו בראשי הטרוד. אני זוכרת איך אמרתי לו בתוך המעלית, שנייה לפני שיצאתי לשחק בשכונה: “ תלחץ פשוט על מספר שלוש ותעלה הביתה"....אחרי ארבע שעות של חיפושים, מצאו אותו, שניהם, בוכה ומורעב, בתוך המעלית. הילד  בן השנה וחצי לא היה קרוב אפילו להגיע לכפתור של הקומה השלישית וההיסטריה סביב המעשה היתה גדולה מאוד.  כנראה, בתוך תוכי, משהו פילל לכך שהמעלית תהפוך למכונת זמן ותחזיר את הגמד הצהבהב
לתקופה שלפני הרחם.  אחרי המקרה הזה, אני נוטה להאמין, סומנתי באיקס שחור מאוד אצל האשה הזאת וההתעללות הנפשית לא אחרה לבוא.
היא היתה בת ארבעים, אני בת שמונה, אולי תשע, היא נשואה לו ואוהבת אותו ומגדלת לו ילד, הוא, אבא שלי. סיפור כל כך ישן, כל כך מעיף אותך בשניות לסיפור סינדרלה, כל כך נדוש וטחון
ויחד עם זאת, אמיתי ונוכח ושלי.
בחג חנוכה, שנת שמונים ושבע הזמינו משפחת אבישר את אבי ואישתו להדלקת נר שמיני, זה היה יום שלישי, היום שלי אצל אבא. התרגשתי, ידעתי שאיתמר יהיה שם, הוא היה ילד מאוד יפה וחכם וגדול ממני בשנה. ביקשתי מאמא שלי שתעשה לי פן סטייל סמנתה פוקס של שנות השמונים ותחליק את תלתליי הזהובים המבאסים שמאוד שנאתי.
בשיער חלק וחצאית בלון שלחה אותי אימי לתת את השואו של חיי. קבלת הפנים בבית אבי היתה קרירה עד צוננת. היא תפסה את היד שלי ואמרה: “מה זה? בדיחה? זה חנוכה עכשיו, לא פורים, בואי נשטוף אותך.” היא דחפה את הראש שלי לאמבט ופתחה זרם מים קרים במיוחד, החולצה הורודה נרטבה לגמרי וגם השיער היתלתל שוב אחרי שסיים לנטוף על פניי הרטובות גם כך מדמעות של עלבון. אבא שלי חיבק ואמר שגם ככה יפה ושאם אני הולכת איתם אז צריך להשמע לחוקי הבית שלהם ואחד החוקים הוא שבענייני יופי, היא מחליטה. הוא אהב אותי, אותה הוא אהב יותר.

אחרי שנה היא שוב היתה בהריון. עם כל סנטימטר חדש שהקיף לה את הבטן נדחק וקטן האיש הגדול שלו נהגתי לקרוא אבא. הלך והתכווץ לו עד לממדי כלום בחולצה מכופתרת ונעליים זולות מהשוק. זה התחיל בהחלטות מהותיות כמו לאן ללכת או מה לקנות והמשיך באיך להתלבש מה לאכול ומאוחר יותר עם מי לדבר ומה להגיד. אבא שלי היה אסיר, אסיר בכלא מלאכותי דמוי אישה אטרקטיבית. בעיניו הגבריות המזוגגות השתקפה דמות חזקה ויפה ולמען שלום בית העביר את המושכות של חייו לידיה התמנוניות. והידיים האלה כמו כל המכלול שסביבן, תפסו אותי, ילדה זעירה ופגועה, כסמל, אות קין, על מצחו של אבי, המאשש סיפור חיים אחר שלו, שאין לה בו כל חלק. וכל הוויתה ונוכחותה בשנים האלה, לפחות מהזווית שממנה אני הסתכלתי, הוקדשו למירור חיי והפיכתם לגיהינום עלי אדמות.
והוא, המילים היחידות, החלולות, שנפלטו מפעם לפעם מפיו הסתום היו תמיד בסיגנון:”אבל היא באמת אוהבת אותך" ו: “את יודעת שזה לא בכוונה" .
הרבה שנים עברו עד שהעזתי לנסות ולהבין את המקום הזה, שהיא היתה בו. איך אפשר לייצר תחרות כל כך קשה ומתוחכמת כשהמתמודדות לא שייכות לאותה קטגוריית משקל? האם היא באמת ראתה בי אוייב ראוי?  האם מעולם היא לא חשבה על כך שמעשיה, אחד ועוד אחד יצרבו לדראון עולם בתת המודע שלי וישפיעו בעקיפין או במישרין על כל החלטה שאי פעם אקח בתור אדם בוגר? ...כנראה, שממש לא.

המשך יבוא...