שלושה ימים במדבר. אני ושלושת המוסקיטרים הצטרפנו לטיול משפחות קטנטן שהיו בו בעיקר ילדים שהם בני מצווה. הרגשתי נוח כי היו שם הורה + ילד כך שלא הייתי ה"הורה יחיד" היחידה... היו שיחות נפש וקירבה. מעניין הדבר הזה. אחרי יומיים של מסלולים למיטיבי לכת הצטרפו עוד כ-10 משפחות עם כל הילדים הקטנים. עכשיו הכל השתנה - כל אחד מהמבוגרים נכנס לתפקיד בתוך זוג ואני נכנסתי מיד לתפקיד היחידה. השונה. המסוכנת. כבר לא זאת שיכולים לשוחח איתה החופשיות, כי זה "נראה לא טוב"... ניסיתי לכמה שעות עד שהבנתי שזה לא טוב לי. אמרתי לחבר'ה שלי שאנחנו רצים קדימה ונחתוך יום לפני השאר. חשבתי על ההרגשה שהיתה לי - האם זה אמיתי? או שזו הרגשה שתפקידה להשאיר אותי במקום של הקורבן המסכן? יותר קל להתנהל בחברה שלנו כשאת/ה מחובר/ת לבן/בת זוג. אבל זה גם מגביל אותך. זה עוצר אותך מלהיות אתה במצבים מסויימים כי אתה דופק חשבון לבן/בת הזוג, לחברים שאולי יסתכלו בעין רעה, להורים...
ויחד עם זאת - הייתי שמחה להיות בצד של אלה שיש להן בן זוג... |
שלויימה
בתגובה על יחסים אמיתיים
רזאל
בתגובה על המזלג
תגובות (8)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה...
תודה על האמונה...!
(ותודה שביקרת)
אני לא בטוחה שזה נכון אבל זה מה שאני מרגישה.
העיקר שבין לבין אני מצליחה לפגוש את האנשים במקום האמיתי שלהם.
את כל כך צודקת שאין לך מושג.
היתה לנו חוויה נהדרת כמשפחה. חוייתי את ילדי בקרבה שלא קורית ביום יום בגלל כל המשימות וההסחות.
תיארת במדויק ,התרחשות- אופינית, שמתרחשת אצלנו. חבל שכך. הבונוס החשוב, שנהנית עם ילדייך,
וזה שווה את הכל.