משפטית ונכון לעכשיו הוא מוגדר כמטרד במרחב הציבורי הירושלמי ואני רוצה שהוא ישאר שם. לא כמטרד – כתזכורת שיש לנו בעיה הטעונה פתרון באמצעות מודעות וחינוך. הוא -  יאיו אברהם, מפעילי המחאה באוהל נגד גזענות של בני העדה האתיופית.

נכון – הוא העז להתמקם במקום היוקרתי ביותר בעיר. מקום מבוקש לכל מי שיש לו זעקת מחאה. הוא יושב מזה 63 ימים במרחק של מטרים ספורים מבית ראש הממשלה בירושלים, בשכונה של סלבריטאים ועתירי הון. הוא בחר לשבת במקום בו ישבה חודשים רבים משפחת שליט בתביעה לפידיון הבן השבוי גלעד.

שופט בית המשפט המחוזי בירושלים דוד מינץ קיבל את עמדת העיריה לפיה מותר להפגין אך לא מותר להתמקם שם במדרכה דרך קבע במאהל והמאבק עבר לבית המשפט העליון.

מן הסתם היה פוסק כך לגבי מפגינים מכל צבע פוליטי או אחר.  אך לא נמצאה בפסיקה הזאת רגישות נוספת למאבק בני העדה הזאת.

אני יושב במאהל  הלא נחמדים  התקוע במפגש שכונות השמנת טלביה-רחביה ורוב העוברים ושבים חולפים, זורקים מבט – ונעים הלאה. מגיעה רוני, נציגת הפדרציה היהודית בניו יורק. יושבת, מדובבת, מבטיחה סיוע. אך בסך הכל - מאהל המחאה נגד גזענות אינו שוקק מזדהים.

יאיו מדבר בעברית קצרה וכל משפט שלו טעון כאב נפיץ המכיל את המחאה במילים ספורות. הוא מנסה להסביר לי כי הסיפור המבדל הוא הצבע: אם הייתי קם בבקר שחור יותר משאני היום – יתכן והייתי מגלה שאינני חביב השכנים.  ואולי מוצא את עצמי שומר בפתח הפאב הסמוך. ורמת ההכנסה שלי היתה שואפת ל-3500 ₪. ועל כל זה היו מבקשים ממני לומר: תודה שהבאתם אותנו לכאן.

למה לא התחברתם למאבק המתחדש של הפעילים למען צדק חברתי?

"אנחנו התחברנו אליהם. הם לא התחברו אלינו".

מה אתם מקווים להשיג בישיבה כאן?

"אנחנו לא הסיפור. החברה הישראלית היא הסיפור".

הוא צודק. כדי להבריא נגע צריך להכיר בקיומו. גזענות היא נגע. היא קיימת. צריך לבער אותה בחינוך לשיוויון וגם בהעברת המסר לצעירי העדה האתיופית שהם לא לבד. שמותר להם לשבת במקום שבו ישבה משפחת שליט כי גם פדיון שבויים וגם מחיקת אפלייה - שניהם בנפשנו. מותר להם – כי הם שווים.

צפירה שטרן אסל, מנהלת בית ספר למחול, פעילה בתנועת "ירושלמים", באה לתמוך ומביאה משב חם והבטחות לתמיכה וסיוע. עכשיו אפילו יאיו מתחיל קצת לחייך.

אני קורא כי גם נועם שליט מגיע לירושלים כדי לתמוך במאבק יוצאי אתיופיה נגד פינוי מאהל המחאה. מחווה יפה ונכון מאת מי שהיה שם  – ואפילו אם הוא במסגרת הריצה המדוברת של שליט למקום בכנסת מטעם מפלגת העבודה. מותר גם לפוליטיקאי טרי ומפגין ותיק ומיומן לומר את הדברים הנכונים מבלי שיתפש כמחפש כותרת בדרך לכסא.

אני מקווה שהמחאה הזאת לא תהפוך לדגל פוליטי של מחנה זה או אחר. ולאלה המנסים להציג בזירה הבינלאומית את ישראל כולה  כמדינה נגועת גזענות – יש להבהיר  כי התמיכה בזכותם של יוצאי אתיופיה לשיוויון מלא ואמיתי  תבוא מכל רבדיה של החברה הישראלית.

היא תגיע – היא עדיין לא גורפת.

לקט טוק- בקים מדיווחים באתרי חדשות על מאהל המחאה הזה: "שיחזרו לאתיופיה אם לא טוב להם כאן". "מספיק עם ההתבכיינות". "עדה שכל המיסים הלכו עליה". "הם רוצים לחזור לשורשים כי באתיופיה הם גדלו באוהלים".

כן-  למחות דוקא שם. עד שתגבר המודעות ועד שהמסר  שלהם  ישמע ויופנם: שווים.

צילומים: למעלה- יאיו אברהם עם צפירה שטרן אסל. למטה – רוני מהפדרציה היהודית בניו יורק: הזדהות במאהל המחאה.