0
| כמי שבמלחמת העולם נשלחו הוריו למחנה השמדה, והוא עצמו גויס לעבודת כפייה, עומדת פרשת חייו של צלאן בסימן היתמות, העקירה והטלטולים, וסופו שהתאבד בטביעה בנהר הסינה. קרוע בין רגש ההזדהות עם "העם היהודי שנהרג" לבין דבקותו בשפה הגרמנית, שקמה ועלתה "מתוך אלף האפילות של הדיבור הממית" כשהיא "מועשרת" – הוא כותב שירה שבה נעשית השלילה לכוח חיובי כביכול, שירה המבקשת אחר הגאולה, הזוהר, היופי, החיים – שבמוות. שירתו מבקשת לבטל את הלשון, החוצצת מפני מגע של ממש, ולהגיע אל השתיקה. עֵץ-לִבְנֶה, עָלֶיךָ צוֹפִים לְבָנִים אֶל הַחֹשֶׁךְ. אִמִּי, שְׂעָרָהּ לֹא הִלְבִּין מֵעוֹלָם.
שֵׁן-הָאֲרִי, כָּל-כָּךְ יְרֻקָּה הִיא אוּקְרָאִינָה. אִמִּי בְּהִירַת הַשֵּׂעָר לֹא בָּאָה הַבַּיְתָה. |