נראה כאילו הצלחתי להרגיז היום את שארית האנשים שנמצאים איתי בקורס.

לא עשיתי שום דבר מיוחד, בחיי שלא

בסך הכל אמרתי את שעל ליבי

לא שיקרתי

לא ריככתי

לחשו לי בצדדיי: "את צודקת"

אך נשארתי בודדה באמירה

יש הקוראים לזה כנות

לפעמים זה מרגיש כסוג של טמטום

אבל זו אני

חלק מעריכים

חלק מחכים שאסתום

חלק מתדיינים בסבלנות

חלק מיואשים כאילו עמדו מול וורג'יניה וולף

ככה זה.

יצאתי מהבית אחרי חג קטסטרופלי בו הצלחתי לגייס את שארית כוחותיי לטייל ולהרחיק מן הבית 

אבל בסופו של דבר לא צלחתי בדבר אחד, להרחיק מעלי את הדאגה שצובעת לאחרונה את נפשי בגוון עכור ומעופש

איש לא מבחין, אבל ההתמודדות לא פשוטה.

זה מוציא ממני אסרטיביות יתר (לכאורה)

זה משאיר אותי מרותקת מנבירתם הבלתי פוסקת של הבריות

ואולי אין תפל רק לאות שריחה ריח ריק

זה בעיקר מרחיק אותי על דאגתי מהכלל

זה מאפשר לי להוציא את שעל ליבי ברבדים שאינם רלוונטיים בעליל

ומצד שני אני ברורה וחותכת כתער

איך מתמודדים עם חוסר ודאות שנמשך ונמשך ונמשך

אולי פשוט כך

מעזים ואומרים מבלי לחשוב כיצד יבחרו להגיב...