וישנם גם אחרים ואחרות, אשר ממירים את השמחה לאיד בהתעללות עצמית. כאשר כל שמחה מוכתמת ביגונם של שוליים אחרים, הם מפנימים את הזעם על המערכת לזעם עצמי על כך שאינם עושים דבר לשנותה.
אבל מאזוכיזם הוא עניין מקובל יותר, אם כי לא אהוד לחלוטין כמתענגים האטומים. האני-העליון המצווה "התענגי!" מוכן לסבול מעט הצלפה עצמית פה ושם, שאיננה משכיחה מהלב כי אנו אשמים באמת על אטימות ליבה של ה-"מערכת", וכמובן לא על אטימות הלב שלנו. הלא היא המערכת "שלהם" ולא שלנו, לא אנחנו בחרנו לחיות בעולם הזה, המסכנים והחלושים לשנותו.
לעולם מלאה המלנכוליה בשקר הזה, אך ככל שחולף הזמן והאדם מתעצם, כך גם הונאתו העצמית איננה יודעת שובע. במעין פעלול מופלא של הטבע, האדם מפנה את העוצמה הממשית שלו על מנת לשכנע את עצמו ואת אחרים בגודל חולשתו לשנות דבר מה. כאשר הוא בודד מספיק להבין את העניין הזה, האחרון, הוא הופך בבידודו החברתי למלנכולי אמיתי, זה שאין בכוחו לשנות דבר אלא לצעוק מדי פעם. |