כותרות TheMarker >
    ';

    ספורי משפחה

    אני בת 57 אמא ל3 ילדים וגם לבעל, אהבתי לעסוק בספורט והיום אני רואה בטלויזיה או מתעדכנת באינטרנט, הענפים האהובים עלי הם אתלטיקה וכדור יד.
    אוהבת כל מה שהחיים מציעים לי, בשלוש שנים האחרונות הם מציעים לי הרבה פחות, אבל אני שואבת מספיק כוחות בכדי לקחת.
    אנחנו משפחה נורמטיבית עם הרבה סיפורים מעניינים, חלקם קשים וחלקם קלים אולם הכל מטובל בהומור.

    0

    סיפור השואה של סבתא שרה

    10 תגובות   יום שני, 16/4/12, 22:19

    סיפור השואה של סבתא שרה.


    סבתא שרה נפטרה לפני כ-15 שנה והותירה סיפור שאותו סיפרה לאחת מנכדותיה שכתבה עבודת שורשים

    סבתא שרה לא דיברה על השואה וזו הייתה הפעם היחידה שהסכימה לדבר. לאחר מכן כל כמה שביקשנו לדעת לשמוע להנציח לא נענינו אז הנא מה שסיפרה לנכדה.

     

    שרה מגלה נולדה בקרשנושילץ (KRASNOSILTZ) אשר בפולין 7.8.1926.

    הוריה – עטרה קרנדל וברל מיגלה הולידו 14 ילדים, מתוכם 7 נשארו בחיים.

    שרה היתה הילדה הרביעית מתוך ה – 7.

    שמות אחיה בחלקם לא ידועים לנו, אך השמות שכן אנו יודעים הם: רחל, מנחם מנדל, מאיר דן ( שלושה מתוך שלושה נוספים שלא ידועים לנו ).

    המשפחה היתה דתייה אדוקה – הם היו אנשים בעלי ממון, היתה ברשותם עצי יער והם התפרנסו בכך שמכרו את העצים לבתי מלאכה.

    בגלל המצב שבכל שנה היה נולדו ילדים מתים, אז בעצת הרב של העיירה – ראש המשפחה המתבקש למכור את ביתו ולגור בשכירות אצל גוי ואכן מאז, כל ילד שנולד – נשאר בחיים.

    למרות זאת, הם היו אנשים בעלי יכולות.

    השואה פרצה בשנת 39 , ובאחד מימי השישי כאשר האב ( ברל ) היה באותה שעה בתפילה בבית הכנסת והאימא ערכה את שולחן השבת, לפתע נשמעו קולות שהגרמנים נכנסו לעיירה ובאופן מיידי שרפו את כל בית הכנסת עם מתפלליו, ובניהם כאמור ברל.

    את שאר בני המשפחה – עטרה קרינדל ושבעת ילדיה קבצו לתוך מקום במטרה להעביר אותם לאחד הגטאות.

    שרה היתה בת 13 בעת שהמלחמה פרצה.

    הם הועברו מגטאות מאולתרים בסופו של דבר לגטו ורשה – פרטים אלה הם חלקיים בלבד היות והנוגעים בדבר אינם בין החיים ואין את מי לשאול כי איש לא שרד.

    בגטו, הרביצו להם, מנעו מהם אוכל, סבלו ממחלות ופצעים, לא היו תרופות – האמה קרינדל היתה מרפאה את הפצעים של הילדים ע"י הטלת שתן ולשפוך על הפצע – והפצעים בחלקם נרפאו ובחלקם נשארו צלקות.

    בגטו לכשהם הגיעו, לא היתה סלקציה היות ואת כל הגברים הם שרפו בבית הכנסת.

    ממעללי הגטו – סבתי שרה ( אחת מהילדים ) עזרה אומץ והייתה מתפלחת מהגטו לכפרים של הגויים בסביבה להביא מעט קמח וקליפות אדמה בכדי שיהיה אוכל לאחיה.

    הרבה מהפעמים הצליחה גם לצאת וגם לחזור, באחד הפעמים היא נתפסה והשומר שאל אותה לאן היא הלכה, אז היא אמרה שהיא לא הלכה להביא אוכל, אז הוא שאל אותה למה יש לך לבן על השמלה ( הרי קמח משאיר סימנים לבנים ), ואז תמורת השקר הזה הוא קבלה 12 מלקות עם מקל גומי מה שעשה לה בועות ופצעים במשך שבועיים ולא היה עם מה לרפא אותה מהפצעים האלה.

    בסופו של דבר מישהו עשה הפגנה בגטו כי נודע להם שעומדים לשלוח אותם לתאי הגזים, ואז נהייתה בהלה גדולה והוצתה אש וכולם ברחו על נפשם ( מי שיכול היה ) – רחל, שרה , מנחם מנדל ומאיר דן.

    ממה שנודע לה מאוחר יותר, אמה נשארה עם אחיה הקטנים בגטו והם מתו מהשרפה.

    כמובן שהיא לא ידעה שמישהו מהאחים שלה שרד, היות וכל אחד ברח לכיוון אחר מבלי שיהיה קשר ביניהם.

    תוך כדי בריחה שרה פגשה לפתע את שני אחיה מנחם מנדל ומאיר דן ואז הם צעדו ביחד בתוך היערות בתקוה למצוא נפש חייה שתגיד להם לאן ללכת.

    תוך כדי צעידה, הצטרפו אליהם אנשים שבאו כל אחד מכיוון אחר ומשם נודע לה שאחותה רחל בחיים ושהיא גם ברחה – מעבר למידע הזה, שרה לא ראתה ולא שמעה אותה יותר בחיים.

    קבוצת האנשים הזאת שהתגבשה, כל אחד על פי ידיעותיו המועטות הלכו לכיוון שיש יהודים שמסוגלים לעזור להם לצאת מהיער ולהביא אותם למקום מבטחים, ואכן – באחד העיקולים ראו בן אדם עומד ומעשן סגריה, נראה כיהודי, והם בשמחה רבה מאוד הלכו לכיוונו לקבל ממנו עזרה.

    אותו איש נתן להם אינפורמציה וכשהם הגיעו לאותו המקום שאליו האיש הזה שלח אותם, חיכתה להם קבוצת גרמנים ובדיעבד הסתבר כי אותו איש הוא למעשה קאפו ( יהודים שעבדו אצל הגרמנים ועזרו לגרמנים למצוא את שרידי הפליטה ).

    כשהם התקרבו לגרמנים, הם הבינו שהם נפלו קורבן, ואז כל אחד התחיל לברוח כל עוד נפשו בו. כל החבורה התפצלה פעם נוספת לכל רוחות השמיים, הכדורים שרקו בכל עבר ושם שרה למעשה איבדה את שני אחיה – מנחם מנדל ומאיר דן.

    לאחר הבחירה הזו, בשעות הלילה היא מצאה את עצמה בתוך ביצת יער, כאשר רק ראשה היה גלוי ולמען שלא ימצאו אותה, היא חתכה קני סוף ועשתה אותו כקנה נשימה וכך שעות בתוך הביצה אשר ביער היא הסתתרה.

    בשעות הלילה המאוחרות היא שמעה קול לידה והבינה מייד שזה לא יכול להיות גרמני כי גרמנים לא חפשו בתוך ביצות אנשים.

    היא התחילה להשמיע קול ולשאול מי שם, ענה לה קול- 'זה אני יוסל'ה ואני מסתתר פה בתוך הביצה'.

    הם הבינו שהם יהודים שברחו, כל אחד מגטו אחר, ונפגשו בתוך הביצה תוך כדי הבריחה.

    מכן התחיל המסע שלהם – יוסל'ה היה בן 8 ושרה בת 13.

    הם עברו מסע בתוך היערות כאשר הם ניזונו משורשים של צמחים, שתו שפחים של פרות ומים של ביצות בכדי לשרוד.

    אחרי זמן לא קטן של צעידה בתוך היערות ותשושים מרעב, הם החליטו שגורלם נחרץ ואין לאן לברוח ואז הוחלט להגיע לשביל או כביש שדרכו חולפות מכוניות ואנשים ומי שימצא אותם שיהרוג אותם  כי הם למעשה כבר אבדו כל תקווה או צלם אנוש.

    אחרי מספר שעות של ישיבה בשביל, הם שמעו הליכת סוס בקרבתם, אז שרה אמרה ליוסל'ה : הנה באים להרוג אותנו, נגאלנו.

    הרוכב על הסוס ראה מרחוק שני ילדים צנומים יושבים והוא הבין מיד שאלה הם יהודים.

    הוא עצר את הסוס במרחק מה מהילדים והתקרב אליהם רגלית תוך כדי שריקת שיר, ואז שרה אמרה ליוסל'ה כי היא חושבת שהאיש הוא לא גרמני ושהם אולי נצלו מהרג.

    ואכן, האיש התקרב והחל לדבר איתם באידיש – הוא לא היה צריך לשאול אותם אם הם יהודים כי הוא הבין זאת, והוא לקח אותם למחנה של הפרטיזנים, מאחר והוא היה פרטיזן ( לוחמי חופש שנלחמו מגרמנים, רובם היו יהודים, היו בינהם רוסים, פולנים ).

    שמו של האיש היה הרשל וילק והוא היה יהודי רוסי ובן 24 לערך.

    מאז שהם הגיעו למחנה הפרטיזנים, מצבם שופר, הם אכלו כמו שצריך, דאגו להם, הלבישו אותם, גזרו לשרה את צמת השיער שהייתה מלאה בכינים ושימשו להם כתחליף למשפחה. לא היו עוד ילדים במחנה הזה מלבד שרה ויוסל'ה.

    הם היו במחנה הפרטיזנים כחמש שנים, עד גמר המלחמה.

    בגמר המלחמה הצלב האדום העביר את כל האנשים ששרדו לתוך פולין, ביניהם את שרה ויוסל'ה. יוסל'ה ביקש לחזור לרוסיה וכאן נפרדו דרכם של שרה ויוסל'ה ואיש לא שמע או נשאר בקשר אחד אם השני מאז אותו היום ואותה הפרידה.

    ממה ששרה שיערה כל השנים, יוסל'ה התחתן עם גויה ברוסיה ומחק את כל יהדותו ולכן הוא גם לא ניסה לשמור על קשר עם שרה- למרות ששרה בטוחה כי הוא נשאר בחיים.

    שרה לא ידעה לאן לפנות בחיפושיה את יוסל'ה ולכן גם מצידה לא היה קשר.

    הרשל וילק עבר עם שרה לפולין, כאשר ממשלת פולין גייסה את הגברים שעדיין יכלו להלחם  לשמור על הגבולות עד סיומו המוחלט של המלחמה.

    לפני שהרשל יצא לשמור על הגבולות, הוא שאל את שרה אם היא תחכה לו על מנת שיוכל להתחתן איתה. ( לצורך העניין – בזמן שהותה של שרה במחנה הפרטיזנים, לא היה בין הרשל לשרה שום קשר רומנטי, אלא רק קשר של דאגה ידידות והערכה לילדים בגיל נעורים ועל עצם זה שהוא הציל את חייה ).

    בתור ילדה מתבגרת, ואחרי שנשאלה אם היא תחכה לו אחרי שהוא יחזור מהחזית, אם הוא יחזור,  ועבור דתייה מבית, היא האמינה שהיא צריכה לקשור את גורלה בגורלו ולכן היא אמרה שהיא תחכה לו, למרות שהיו לה הרבה מאוד הצעות מגברים אחרים שלא נשלחו לחזית.

    הרשל חזר מהחזית לאחר שנה לערך, היא הייתה בת  19והוא היה בן 30, הם התחתנו ב 10/11/45 בפולין בזווטוריה (ZVOTORIA).

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/4/12 09:25:

      צטט: איתן המיסטיקן 2012-04-17 23:52:42

      ובזכותה ובזכות רבים אחרים אנחנו כאן

      אנחנו זכינו המדינה זכתה וכל מי שהכיר אותה זכה

       

        17/4/12 23:52:
      ובזכותה ובזכות רבים אחרים אנחנו כאן
        17/4/12 20:22:

      צטט: עמי100 2012-04-17 11:16:05

      ככל סיפורי השואה..הבאת לנו עוד סיפור מרגש..

       

      כך סיפור של אדם שעבר את השואה הוא מרגש וכואב

        17/4/12 20:21:

      צטט: ורד אוריאל 2012-04-17 12:32:41

      תודה ששיתפת אותנו בסיפור כה מרגש ומיוחד של סבתא שרה. אין ספק שהיא היתה אישה מיוחדת במינה, מלאה בתושייה ואומץ. רבים מניצולי השואה העדיפו לא לדבר על הנושא והיתה חומת שתיקה שהיה קשה לשבור אותה. שמחה שלפחות זכיתם לשמוע את סיפורה. גם לי היתה סבתא שרה :-) שאותה מאד אהבתי והייתי קשורה אליה. היא גם היתה ניצולת שואה ושיתפה אותי בקורותיה בשואה. תיעדתי את סיפורה למען הדורות הבאים.

       

      אני שמחה בשבילך שתיעדת את סבתא שרה שלך.

      זה הסיפור היחידי שהיא סיפרה אי פעם בחייה ומעולם לא הסכימה לחזור עליו או להוסיף

        17/4/12 20:18:

      צטט: OCN 2012-04-17 19:01:13

      לא יאומן איזה סיפורים האנשים האלה עברו .

       

      הדור שלנו מתעד אותם כסיפורים אבל אלה היו אנשים שחוו דברים קשים

        17/4/12 19:01:
      לא יאומן איזה סיפורים האנשים האלה עברו .
        17/4/12 12:32:
      תודה ששיתפת אותנו בסיפור כה מרגש ומיוחד של סבתא שרה. אין ספק שהיא היתה אישה מיוחדת במינה, מלאה בתושייה ואומץ. רבים מניצולי השואה העדיפו לא לדבר על הנושא והיתה חומת שתיקה שהיה קשה לשבור אותה. שמחה שלפחות זכיתם לשמוע את סיפורה. גם לי היתה סבתא שרה :-) שאותה מאד אהבתי והייתי קשורה אליה. היא גם היתה ניצולת שואה ושיתפה אותי בקורותיה בשואה. תיעדתי את סיפורה למען הדורות הבאים.
        17/4/12 11:16:
      ככל סיפורי השואה..הבאת לנו עוד סיפור מרגש..
        16/4/12 22:41:

      צטט: בלדד השוחי 2012-04-16 22:37:53

      סיפור מרגש... תודה שחלקת אותו איתנו!

      תודה לך

        16/4/12 22:37:
      סיפור מרגש... תודה שחלקת אותו איתנו!

      פרופיל

      אוריתי1
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון